|
|
صفحة: 96
רבן גמליאל פועל ליצירת אחידות בחיי הדת בימיו של רבן גמליאל החל תהליך של איחוד הפסיקה . כל עוד היה המקדש קיים נותרו חילוקי הדעות בין החכמים בלא הכרעה מתוך תפיסה שניתן לפרש את דברי התורה בדרכים שונות . כל חכם לימד תורה על פי דרכו , ובשאלות מעשיות סמכות ההכרעה הייתה נתונה בידי הסנהדרין . לאחר החורבן חש רבן גמליאל כי יש לאחד את הפסיקה ולהכריע בין המגמות . בהשפעתו התקבלה ביבנה ההחלטה " הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב ] כביכול [ מיתה" ( תלמוד ירושלמי , ברכות א , ד . ( כמו כן נקבעו כללים אחידים לפסיקה : בכל מקום שיש מחלוקת , ההלכה נפסקת כדברי הרבים . עם זאת יש להזכיר את דברי היחיד , אך לא כדי שיפסקו על פיהם הלכה , אלא להפך כדי שחכמים שהייתה בידם מסורת הלכתית שתאמה את דעת היחיד ידעו שדעה זו נדחתה . גם על כלל זה היו חכמים שחלקו , והם סברו כי יש להזכיר את דעת היחיד כדי שיהיה אפשר לסמוך עליה בשעת הדחק לצורך פסיקת הלכה . במרכז ביבנה התגבש גם נוסח התפילה המקובל בימינו . כבר בימי בית המקדש השני נהגו להתפלל בציבור בבית הכנסת – אבל חובת התפילה חלה רק בציבור . לאחר החורבן קבע רבן גמליאל חובת תפילה גם ביחידות וכן את החובה להתפלל שלוש פעמים ביום : לתפילות שחרית ומנחה , שהיו כנגד קורבן תמיד של שחר וקורבן תמיד של בין הערביים , נוספה בימיו תפילת ערבית , אף שאין כנגדה קורבן . לרבן גמליאל מייחסים גם את עיצובו של נוסח קבוע ואחיד לתפילת שמונה עשרה , אך יש הטוענים כי הוא רק מיסד נוהג שכבר היה קיים בימי בית המקדש השני . רבן גמליאל פעל גם להשלמת התהליך של קביעת נוסח מקודש של כתבי הקודש , שהחל בימיהם של אנשי הכנסת הגדולה ( עמ' . ( 16 בין חכמי יבנה היו חילוקי דעות בעניין קדושתם של ספרים אחדים , ובהם שיר השירים וקהלת , אך לבסוף הם הכריעו בעד הכללתם בכתבי הקודש . יש הרואים בכל הפעולות האלה ביטוי לרצון של רבן גמליאל ליצור יהדות מעוטת מחלוקות כדי ללכד את העם לאחר החורבן . כנראה רבן גמליאל לא הסכים עם העמדתו של סיפור יציאת מצרים במרכזו של סדר ליל פסח ולא השתתף עם החכמים שהיו מסובים בבני ברק , אלא ערך סדר בעיר לוד ( תוספתא , פסחים י , י . ( במרכז ליל הסדר של רבן גמליאל בלטה גם לאחר החורבן מצוות קורבן הפסח , והמצווה לאכול מצה ומרור הייתה רק תוספת לה . בכך הוא ביקש לשמר את אופיו של חג הפסח כפי שהיה בתקופת המקדש . שינוי אחר הנהיגו חכמי יבנה באופיו של יום הכיפורים – לפני החורבן עיקרו של היום היה הקרבת קורבנות במקדש על ידי הכוהן הגדול , אבל לאחר החורבן קבעו חכמי יבנה כי עיקרו של יום הכיפורים יהיה תפילה ובקשת כפרה . לחכמי יבנה מייחסים גם את חידושם של ארבעת הצומות על חורבן המקדש : י"ז בתמוז , ט' באב , ג' בתשרי וי' בטבת . שלושה מהצומות האלה היו נהוגים לאחר חורבן הבית הראשון ובטלו עם בניית בית המקדש השני , ורק צום ט' באב נשאר . לאחר חורבן הבית השני הפך ט' באב ליום אבל על חורבן שני המקדשים . נוסף על כך הלך והתבסס המנהג לעלות לירושלים בט' באב ולהתאבל שם בתפילות ובקינות על חורבן בית המקדש .
|
|