|
|
صفحة: 89
העם מתאבל על חורבן המקדש בניגוד לתגובת העם לאחר חורבן הבית הראשון והרצון לכפר על החטאים ( עמ' , ( 8 אחרי חורבן הבית השני לא רווחה אווירה של צידוק הדין - הצדקת רוע הגזרה . רבים חשו כי זוהי שעה של הסתר פנים – מצב שבו בגלל חטאיו של עם ישראל ה' כביכול הסיר את השגחתו מהם . בני הדור התייסרו בשאלה על מה ולמה חרב הבית , והיו שביטאו ייאוש ותחושה שהגיע קץ העולם . ביטויים כגון " משחרב בית המקדש נסתלקה ברכה מן העולם" ( אבות דרבי נתן , נוסח ב , ה ) ו"אין יום שאין בו קללה" ( משנה , סוטה ט , יב ) מלמדים על עוצמת המשבר . היו אף שהביעו חשש שמא ה' החליט להפר את בריתו עם עם ישראל ולכן התרחש החורבן . זאת ועוד : בהיעדר ברית עם ה' ניטל טעם הקיום של עם ישראל ; היו שחשו כי עם חורבן המקדש לא רק נעלמה הקדושה מחייהם אלא שהחורבן מבטל גם את ערך מעשיו של האדם , שכן המקדש הוא שהעניק מקדושתו לחיי היום-יום . הם סירבו להמשיך בשגרת החיים , לאכול בשר ולשתות יין וביקשו לפרוש מחיי העולם הזה . החורבן מותיר חלל בחיי העם חורבן בית המקדש השני היה חורבן המרכז הדתי , הלאומי , המשפטי והמדיני של העם היהודי . בעקבותיו בטלה משרת הכוהן הגדול ובטלה גם עבודת הקורבנות , שמילאה תפקיד מרכזי הן בחיי האדם הפרטי והן בחיי העם . שוב לא היה אפשר להקריב קורבנות חטאת ואשם , ובכך לכפר על עוונות היחיד והציבור , ואף לא היה אפשר להשלים את תהליך ההיטהרות מטומאה . כמו כן בטלו מצוות שאמנם לא היו חלק מעבודת המקדש אך היו קשורות בו : מצוות העלייה לרגל , שכינסה את העם בירושלים שלוש פעמים בשנה ; וההשתתפות של כל העם בהבאת עצים למקדש ובתרומת מחצית השקל . חורבן המקדש פגע גם בקשר עם היהודים בתפוצות , שנהגו לשלוח תרומות לאחזקת המקדש ולעלות לרגל לירושלים . היחיד והעם כולו , בארץ ישראל ובתפוצות , נדרשו להתמודד עם המציאות החדשה ולענות על שאלות רבות : כיצד יהיה אפשר להמשיך את החיים הדתיים בלי עבודת הקורבנות ? כיצד יכופרו החטאים בלי עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים ? מה יהיה אופיים של החגים בלי הקורבנות ובלי העלייה לרגל ? איך יהיה אפשר לקיים את הקשר בין כל חלקי העם בלי מרכז אחד ? מהו מעמדם של הכוהנים והלוויים בהיעדר מקדש ? ועוד . החורבן ערער גם את סמכותם של מוסדות ההנהגה : לאחר החורבן התעוררה השאלה אם הסמכויות שהיו לסנהדרין , כגון עיבור השנים וקביעת ראשי חודשים , תקפות גם כשהסנהדרין כבר לא יושבת במקדש ואף לא בירושלים . שאלה אחרת הייתה מי יעמוד בראש העם במקום הכוהן הגדול , שייצג את היהודים לפני השלטונות . המשימה העיקרית שעמדה בפני מנהיגי העם הייתה לאפשר את המשך קיום החיים היהודיים בלא מקדש ולפתור את השאלות ההלכתיות שעלו בעקבות החורבן . הם גם נדרשו להתמודד עם תגובות של אבל כבד וייאוש מוחלט ששרר בעם .
|
|