|
|
صفحة: 100
ולשמוע את הצליל היפה הזה , שעינג אותי לאין שיעור . הפעמון צלצל ואימא חדלה להכות בקופיץ וניגשה לפתוח את הדלת . מיהרתי להרפות מן הכדור , והמכסה נסגר והתנפץ . כך , לפתע , בקלות ובאותו הצליל הענוג עצמו . להרף עץ עמדתי כמשותק , לא מאמין למראה , "עינ אבל מיד תפסתי את הדבר הנורא אשר התרחש והרגשתי את גודל הפורענות אשר תתחולל , וכמו על סף נפילה השתלטה על" הבהלה , והכול התרופף בתוכי ונחלש מפחד . ועדיין ניסיתי לאסוף בידיים כושלות את השברים ולחבר אותם יחד . קיוויתי כי אם אמהר - אצליח . אך ללא הועיל . הנחתי את הכדור המדולדל על פי הקומקום , סגרתי את הזכוכית , הוצאתי ספר ומחברת ועיפרון , וישבתי בשקט לשולחן . הייתה זו השכנה שנכנסה ובאה כדי לבקש דבר-מה מאימא . הן עמדו רגע במסבח ושוחחו . סבתא גם היא הצטרפה אליהן . שמעתי את רשרוש נעלי הבית שלה בלכתה . אחר-כך יצאה השכנה , כשהיא סוגרת את הדלת בדפיקה , ומיד התחדשו החבטות הקשות של הקופיץ . " הוא יהרוג אותי " , הצטוותה יבבה מרה בראשי , ולנגד דורו ראיתי את פני אבי הנעוות מזעם . מבעד לחלון הקטן נשקפה פיסת שמים כחולים ומעבר לחבטות הקופיץ נשמעו קולותיהם של הילדים ששיחקו כדורגל בחצר . לקחתי את העיפרון ופתחתי את המחברת , אך לא עשיתי דבר . ישבתי כמאובן . קינאתי ביתומים , שאין להם אב ואם והם מתגוללים ברחובות , וחשבתי על בריחה , אלא שבתוך כך הרגשתי באותה אוזלת יד ובאותו חוסר אונים , שהעלו דמעות , 'בעיני וידעתי כי לא אברח . רציתי למות . הקופיץ השתתק , ואימא קראה לי שאכנס למטבח . קמתי והתייצבתי לפניה . רציתי כי תראה את עיני הכבויות ושתבחין עד כמה אני נפחד וחלש ועד כמה כנוע ומתחרט , אם כי באותו רגע עצמו ידעתי כי כל זה הוא לשווא , שכן , אין בכוחה להושיע אותי . הרגשתי את עצמי בודד ועזוב ובכל ליבי ביקשתי לחלות באיזו מחלה אנושה , כי רק בזכותה יכולתי לזכות , אולי , במעט רחמים ובחנינה . אימא נתנה לי פתק וסל וביקשה ממני , שארד למכולת . " הוא ילד טוב היום " , אמרה סבתא כשחזרתי והנחתי את הסל על השולחן , "בוא , תרים לי את התריס " . עשיתי כבקשתה והתגנבתי לחדר . שום נס לא התרחש בהעדרי . מכסה הקומקום נשאר מנופץ כשהיה וכפר האגדות לא נראה אלא כאוסף אומלל של ספלים ותחתיות . " בוא לאכול " , קראה לי אימא , ואני נכנסתי וישבתי לשולחן . הכול סביבי התנהל , כאילו הפורענות עוד לא התרחשה . " זה טוב " , הקדימה אימא המלצה , כדרכה , ושמה לפני צלחת ובה אותן אטריות חומות , ששרצו כאצות בחלב שהתעכר מן הסוכר החום . זה עורר בה מיאוס , כשם שזה עורר בי , אבל היא חזרה ואמרה בהדגשה , "תאכל , זה טוב מאוד " . ובעוד פניה וקולה מביעים הנאה רבה , הכינה את עצמה למלחמה על כל כף וכף . אכלתי את מרק הפיגולים הזה מבלי להוציא הגה . " מה קרה לך " ? " כלום " . " אתה מרגיש לא טוב " ? שאלה והניחה את כף ידה על מצחי . " לא " . ואחרי שתיקה קצרה פלטתי , "הקומקום " . " ? no" " הקומקום של הסרוויס " . היא הסתכלה בי ולרגע לא תפסה את דבריי . אחר כך ניגבה את ידיה בסינור ומיהרה אל החדר . כעבור חצי דקה חזרה משם ופניה חיוורות ונפחדות מאוד . " איך עשית את זה " ? שאלה בבהלה , ותחושת הפורענות התפשטה על-פני הבית כולו . משכתי בכתפי . " איך עשית את זה " ? שאלה שוב , אבל שלא על מנת לקבל תשובה . סבתא נכנסה מחדרה . ככלב ציד זקן הייתה מרגישה תמיד כשמשהו רע מתרחש . עכשיו רק היא עוררה בנו זיק של תקווה . היא שאלה מה קרה , ואימא הוליכה אותה אל החדר . הן השתהו שם דקות אחדות ואחר-כך
|
|