|
|
صفحة: 72
50 . בי 7 ג ו י חמץ , או תחילת הקריירה שלי אמנון דנקנר ( מעובד ) בתחילת כיתה אלף nwio nn £ n גורביץ ' ואני , חברים . החברות הזאת נגזרה עלינו , משום שהבתים שלנו היו קרובים זה לזה . יחד הלכנו לבית הספר , ויחד חזרנו . מכיוון שכולם ראו אותנו יחד , וחשבו שאנחנו חברים סובים , התחלנו גם אנחנו לראות את עצמנו כך . אחרי הצהר"ם היה משה בא לביתי לשחק , והרבה פעמים היינו הולכים להמשיך במשחקינו בגן העיר . לא היה יום שלא התראינו - ומתוך הרגל היינו נפגשים גם בחופשות . מתראים בבוקר והולכים לגן , כמו שהלכנו לבית הספר . רק אחרי כמה חודשים , שמתי לב שאין שום דבר בחברות הזאת . ואחרי שהמחשבה הזאת עלתה במוחי , המשכתי לחשוב שזה לא מוצא חן . "בעינ משה גורביץ / היה ילד שלא היה בו שום דבר נחמד . להפך , הוא היה מפונק , ואף פעם לא נתן משלו לאף אחד , אפילו לא לי , שנחשבתי לחבר הכי סוב שלו . במיוחד לא אהבו אותו , מפני שהוא לא שמר על חוקי הכיבוד . אצלנו היה נהוג שמי שעומד ברחוב , או בחצר בית הספר בשעת הפסקת האוכל , ודבר מאכל בידו כמו עוגה או קרסיב , וחברו בא ודורש : "כבד " ! הוא חייב לתת לו לנגוס מן המאכל . אבל משה גורביץ ' היה מתחבא עם המאכלים הסעימים , וממהר לאכול ולבלוע , וכשמישהו דרש ממנו לכבד , הוא היה מסתכל הצידה ומכניס את המאכל לפיו בבת אחת , לועס בהנאה ומחייך בניצחון . אפילו בי , חברו היחיד , הוא לא נהג אחרת . אף פעם לא זכיתי לסעום , למשל , מהכריכים היפים , שהייתה אימו מכינה לו . הימים היו הימים שאחרי מלחמת העצמאות , בתחילת שנות החמישים . רק משפחות כמו משפחת גורביץ , ' שהיו להם קרובים עשירים באמריקה , שהיו שולחים להם חבילות מלאות כל 0 ו-ב , היו יכולות לתת לילדים שלהם כריכים עם פרוסות עבות של נקניק או שוקולד אמיתי . אבל משה גורביץ ' לא היסס לדרוש "מצוות כיבוד " מילדים אחרים . ולכן כולם שנאו אותו , ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתו חוץ ממני . מכיוון שהוא היה בודד , ולא היו לו חברים , התחלתי גם אני להרגיש בודד , למרות שאני הייתי טוב לב , ותמיד מילאתי אחר "מצוות הכיבוד . " כשמישהו היה מביא כדור לבית הספר , היו ראשי הקבוצות מתעלמים מאיתנו בהפסקה הגדולה ובוחרים רק ילדים אחרים למשחק . כשבכיתה נוצרו שתי קבוצות של ילדים , שהיו נפגשים ומדברים , רק אנחנו נשארנו בלי קבוצה . לאט לאט הרגשתי , שאני כבר הולך ומדבר ומתנהג כמו משה גורביץ . ' נחמה אחת הייתה לי באותם ימים , והיא לימוד הקריאה והכתיבה . כל כך נהניתי מן המילים , וידעתי שרק המילים יעזרו לי . כל יום , כשהייתי הולך להחליף ספר בספרייה , היה משה גורביץ ' נלווה . "אל לפעמים היינו הולכים פעמיים ביום , כי מיד כשחזרתי עם ספר , הייתי מתיישב לקרוא בו , וגומר אותו , ורץ להחליף . משה גורביץ ' לא קרא מהר כמוני , אבל הוא היה הולך איתי , מפני שכבר התרגלנו ללכת יחד לכל מקום . בשעת מנוחת הצהר"ם הייתי יושב בחדרי ומנסה לחבר בראשי משפטים שלמים , והייתי בטוח שיבוא יום , ואני אוכל למלא דף שלם , שאינו מועתק משום ספר , ושיהיו בו . "מחשבות החורף בא , ועברה החנוכה , ואני רציתי כל כך לשחק בהצגת הכיתה את אחד האחים המכבים , אבל משה גורביץ ' ואני נבחרנו להיות יוונים . עבר ט"ו בשבט שב 1 משה גורביץ ' אמר למורה , שאחד הילדים לא שר את השיר של העץ בזמן הטקס . עבר גם חג הפורים , שבו משה גורביץ ' הרס את התחפושת שלי . הילדים הפסיקו לדבר איתו ואז גם איתי , ואני ישבתי בחדרי ואימנת את עצמי בכתיבה .
|
|