|
|
صفحة: 377
לא היה שותף לנטייה החזקה של רבים ממלחיני ישראל - הן בדור המייסדים ובקרב הצעירים יותר - לאמץ יסודות מזרחיים דווקא , ולדחוק הצידה חלקים חשובים מן המסורות המזרחאירופיות ( פיוטים , זמירות , תפילות , ניגונים , נגינת כליזמרים . ( נטייה זו , כפי שמצאנו קודם , לא הייתה נחרצת וחד-משמעית : טעמי המקרא נוסח אשכנז נתפסו בכל מקרה כמורשת יהודית אותנטית ששורשיה במזרח . יוצר ותיק מאוד כמו יהויכין סטוצ'בסקי , ( 1982-1891 ) למשל , הקדיש הרבה ממרצו למורשת אשכנז , הן כחוקר והן כמעבד וכמלחין ; מלחינים הנמנים עם דור ההמשך - אבני , בראון , וכמותם גם עמי מעייני ( נולד ( 1936-ב או נועם שריף ( נולד - ( 1935-ב עוסקים גם הם במורשת זו , ביצירות מקוריות או בעיבודים . אך נראה שעמדתו של היידו נבדלת מכל אלה : ה"דו-שיח" שהוא מנהל עם המורשת היהודית המזרח-אירופית - גם כשומר מצוות - מקיף , רצוף ועקבי יותר . דוגמה : 12 אנדרה היידו : "תרועת . "מלך " תרועת מלך" ( תת-כותרת : " רפסודיה ( "יהודית מדגימה היטב את הדו-שיח הזה . היצירה הוקדשה לגיורא פיידמן , נגן קלרינט שהתמחה בנגינה בנוסח כליזמרי . תפקיד הקלרינט דורש מיומנות בנוסח זה , גם אם לא כל הפרקים ביצירה מבוססים על מסורת הכליזמרים . כך או כך , בששת פרקי היצירה מצוטטים לחנים אשכנזיים טיפוסיים - כמה מהם מוכרים מאוד לציבור הרחב . שם היצירה מצביע על מקור השראתה - פיוט לימים הנוראים - אך במרומז גם על אפשרויות מסוימות בגוני הצליל של הקלרינט , המקרבות אותו לשופר . הדבר בולט מאוד בפרק השלישי , שאת סיומו מלווה ההערה " תקיעה , "גדולה ובשם הפרק : " ניגון , "ושופר אך גם בשרשרת צלילים בסוף הפרק השני , שמעליה כתב המלחין : , "תקיעה" "שברים" . "תרועה"ו היצירה בנויה : "קשת"כ הקצוות שלה - הפרק הראשון והפרק האחרון - הם תפילות ; הפרקים שבתווך מתקדמים בהדרגה , אם כי בדרך מפותלת , מן הטמפו האיטי , מן המקצב החופשי ( בלא סימון של פעמות ומשקל ) ומן הנגינה השקטה והמופנמת שאפיינה את התחלת היצירה - לחלקים מהירים ודחוסים יותר , דרמטיים יותר , שמקצביהם סדירים ומשקליהם ברורים . כך - עד שיא הדחיסות והעוצמה בפרק החמישי , שבסופו ממשיך הקלרינט לבדו בצליל ממושך ומתחבר לפרק האחרון , האיטי והשקט . 12 א : תחילת הפרק הראשון . הפרק הראשון מתבסס על אחת התפילות הידועות ביותר ליום הכיפורים , " כל , "נדרי ועל אחד הלחנים המפורסמים ביותר שלה , שהתפרסם בעבר בעיבודים שונים . בפרק זה , כמו בפרק המסיים את " תרועת , "מלך מנסה היידו להתקרב ככל האפשר לאווירת התפילה בבית הכנסת : הקלרינט הוא המזמר את התפילה כיחיד ( כחזן או כשליח ציבור , ( וכלי הקשת , העונים לו רק מדי פעם במעין מלמול חרישי , הם הציבור . במבט כולל על הפרק , צירוף כלי-הקשת אמנם בנוי כקו עולה אך קטוע , עד גליסנדו המאחד את כולם לצליל אחד ארוך , בסיום . אך אין כאן מהלך שגרתי של אקורדים משולשים , ולא סכימה טונלית ברורה , וכלי הקשת אינם מלווים את הלחן . את המקצב החופשי , האופייני לתפילות ולפיוטים רבים כל כך , מתרגם היידו לשיטת תיווי מעניינת . היא מזכירה לנו במקצת את התווים שבהם נכתבו מזמורי הכנסייה העתיקים - עיגולים בלבד : שחורים לצלילים הקצרים ולבנים לצלילים הארוכים , בלי הוראת טמפו , בלי סימון משקל ובלי קווי תיבה . כתיבה זו מוכרת לנו גם מיצירות חדשניות שנכתבו במערב בשנות , 50-ה 60-ה 70-וה של המאה . 20-ה
|
|