|
|
صفحة: 357
הפיתרון הוא קריאה נכונה של הטקסט . העברית , בהגייתה המסורתית , מבדילה בין הברות מוטעמות ( מודגשות ) להברות שאינן מוטעמות , וגם בין הברות " ארוכות" . "קצרות"ל את המילים הראשונות בפרק - " כל העמים תקעו כף , הריעו לאלוהים בקול רינה" - אפשר לסמן כך : ארוך ומוטעם ; ארוך ( ומוטעם למחצה ;( קצר ולא-מוטעם ומיד אחריו - ארוך ומוטעם ( בסוף המילה ;( "עמים" קצר ולא-מוטעם ואחריו ארוך ומוטעם תקעו" ) , ( " וכן הלאה . אבני מצמיד לכל הברה ארוכה ומוטעמת משך-צליל של חצי , וכך גם למילים קצרות ומוטעמות כגון " , "כל ואפילו לה"א הידיעה במילה " , "העמים משום שבהגייה המסורתית הקמץ הגדול אינו קצר ( בניגוד לפתח . ( יש לשים לב לכך שבמילה " , "לאלוהים בהגייתה הנכונה ביותר , האל"ף אינה נפרדת , ואבני אמנם מצרף אותה לצליל ארוך אחד . הברות שאינן מוטעמות , לעומת זאת , מוצמדות לרבעים . זאת ועוד : הברות מוטעמות כל" ) ; " סוף המילה " ; "עמים סוף המילה " ; "תקעו המילה " ; "כף סוף המילה " ( "לאלוהים יבואו בדרך כלל בתחילת תיבה , כלומר - בפעמה הכבדה . תבניות המקצב והמשקל המוזיקלי עוקבים , אם כך , אחרי המקצב וההטעמות במילים ; גם המנצח והמקהלה אמורים לעקוב אחריהם . 4 א : תיבות , 10-1 קולות סופרן . גם הנושא המלודי של פרק זה מיוחד במינו . אופייני לו " הצליל הפועם" ( כאן - הצליל רה ) החוזר ונשנה , תופעה ידועה במוזיקות ליטורגיות עתיקות , בפסלמודיה למשל . האם רה הוא הטוניקה ? גם אם נוצר רושם כזה , הקדנצות מוכיחות שסי הוא הצליל המרכזי . לאי-ודאות תורמים צלילים מוגבהים ומונמכים ( דו דיאז וגם דו בקר ; מי בקר אך גם מי במול ) והטווח המצומצם והצפוף של הלחן ( כמעט רק צעדי סקונדה , במנעד של קווינטה . ( אין כאן סולם או מודוס מוגדרים , אלא רמיזה למודוסים המוכרים במוזיקה הערבית וגם במסורות של יהדות המזרח מקמאת" ) . ( " בהתאם לכך , אין כאן הרמוניה מערבית כהלכתה אלא שימוש באוקטבות מוכפלות , בנקודת עוגב ובמעין אורגנום - אם כי מהלכים כרומטיים מאוד או פנטטוניים מופיעים גם הם . רגעים של הרמוניה מערבית מוכרת אינם מקריים ; הקריאה " כי אדוני עליון נורא" צמודה לדוגמה לאקורד מי מז'ור , אם כי לא לסולם מי מז'ור ולכל מה שמתחייב ממנו . זהו רגע של חגיגיות , ואולי של תחושת מרחב בהיר ופתוח .
|
|