|
|
صفحة: 243
הרעיונות הריתמיים החדשניים שברביעייה הם שהציתו את דמיונו של דור חדש של מלחינים צעירים , שקם מיד אחרי המלחמה וראה במסיאן מודל לחיקוי . שנה אחרי ביצוע הבכורה של הרביעייה , מסיאן כבר היה אדם חופשי , מורה לקומפוזיציה בקונסרבטוריון של פריז . תוך זמן קצר הוא הפך למלחין המשפיע ביותר על ההתפתחות הבאה במוזיקה של המאה . 20-ה אחרי מלחמת העולם השנייה : סריאליזם טוטלי , מוזיקה ניסיונית , מוזיקה אלקטרו-אקוסטית ( 1960-1945 ) הסריאליזם הטוטלי מיד אחרי מלחמת העולם השנייה עברה השליטה בגרמניה לידי מדינות בנות הברית , ואלה עסקו בשיקומה של המדינה המובסת . הכוחות האמריקניים ביקשו ליצור גרמניה אחרת , דמוקרטית , מטוהרת מנאצים , שלעולם לא תוכל להפוך שוב למפלצת שזה עתה הוכרעה . שתי פעולות עיקריות , שאינן דווקא צבאיות , ננקטו לשם כך : דה-נאציפיקציה - הוצאת נאצים מעמדות השלטון , ורה-אוריינטציה של הציבור הגרמני - שינוי עמדות על-ידי חינוך מחדש לערכי הדמוקרטיה . במוזיקה נעשה ניסיון לשנות את התפישה התרבותית הלאומנית , שלפיה המוזיקה הגרמנית ( מבאך ועד ריכרד שטראוס ) נעלה על המוזיקה של כל העמים האחרים . העיר דארמשטט ( Darmstadt ) בגרמניה הפכה בשנים שאחרי המלחמה למרכז הפעילות החשוב ביותר בתחום המוזיקה החדישה . בעידוד ובמימון האמריקנים , התקיימו בה בכל קיץ סמינרים למוזיקה חדישה , שם נפגשו מלחינים צעירים , רובם בשנות העשרים לחייהם , שחיפשו את דרכם . ביניהם היו גם כאלה שחוו על בשרם את מוראות המלחמה כחיילים , כפליטים , או כמי שקרוביהם ומכריהם נהרגו או נרצחו . הבולטים שבהם היו הצרפתי פייר בולז , ( Pierre Boulez ) שנולד , 1925-ב האיטלקי לואיג'י נונו , 1990-1924 , ( Luigi Nono ) היווני יאניס קסנאקיס , 2001-1922 , ( Iannis Xenakis ) והגרמני קארלהיינץ שטוקהאוזן . 2007-1928 , ( Karlheinz Stockhausen ) פרדוקסלית , דווקא הרצון העז לשחרר את המוזיקה שדיכא השלטון הנאצי הרודני יצרה " רודנות" מחודשת , אם כי הפעם מוזיקלית בלבד . בדארמשטט התפתחה הוויה מוזיקלית , ששללה כל גילוי שאינו מודרניסטי , דיסוננטי , מורכב וחריף . הניאו-קלאסיקה וכל אפיון טונלי אחר נדחו בשאט נפש . המלחינים בדארמשטט למדו גם לקח מוסרי מהמלחמה : העולם כה אכזרי עד שהמוזיקה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות בועה מבודדת של יופי ורגש , של חום ואהבת אדם . גדולי המלחינים שהובילו את עולם המוזיקה שלפני המלחמה - סטרוינסקי , ברטוק , סיבליוס , שטראוס - נידחו . אפילו שנברג , שיצירותיו בוצעו בשנים הראשונות בדארמשטט , לא שימש מודל מספק משום הרגשנות הרומנטית ביצירותיו והשימוש ה"שמרני" שלו בצורות קלאסיות . נראה כי המלחין היחיד שאליו נשאו המלחינים הצעירים את מבטיהם בהערצה היה אנטון ווברן , שנתפש כמאופק , מתמטי ושכלתני יותר מכל מלחיני האטונליות , אך למרבה הצער לא היה עוד בחיים . פריצת הדרך האמיתית הגיעה עם בואו של אוליביה מסיאן לדארמשטט . 1949-ב לאחר שכבר עסק בבניית סדרות
|
|