|
|
صفحة: 229
בזה הגענו לבעיית המתת חסד . אני מבין שאדם עשוי להימצא כמצב שבו לפי הרגשתי העמוקה , "ה 0 ונ" בשבילו הוא — מותו , ושאני רשאי , ואולי אף רו"ב לסייע לו למות . אולם חושבני שאינני רשאי לפעול על פי הרגשה זו , משום שבזה אני מערער את יסודות קיומנו בצוותא . יסוד קיומנו זה הוא דבר עךין מאוד , ואסור לגעת בו . אנחנו מסוגלים לחיות יחד , בתנאי שלא נהרהר כשום מקרה אחרי האיסור ליסול ח"ו של אדם . אם אנחנו מהרהרים אחריו = ) מעוררים כלפיו ספקות ) במקרה מסוים — פסק האיסור מלהתקיים . ואם מדובר ב"המתת חסד , " יש לשאול ; "חסד" — עם מי ? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך לי'צמח" ועל ידי כך נעשה למועקה על כל סביבתו . כאן אין מובן לסענה שנגמול חסד עמו אם נתיר לעצמנו לחסל את ח"ו , שהרי הוא עצמו כבר נ 0 ול הכרה ותודעה . אבל אין ספק שנעשה חסד עם עצמנו , בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיזית והנפשית , שהמשך קיומו של יצור זה גורם לנו . ומכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלסתנו ז : 1 אם אנו מבסלים את ההנחה המוחלטת , הבלתי מנומקת , שאסור ליסול ח" אדם ; אם אנו מוצאים נימוקים לעצמנו להגיד : בתנאים מסוימים נסילת ח" אדם אינה פשע , אלא מעשה חסד — ניתן לצפות מראש את התוצאות . פתאום יתברר לרבים , שהעולם שורץ יצורים אנושיים שבחיסולם יש משום עשיית חסד . ההונאה העצמית — לעתים הכנה — שהם מתכוונים לגמול חסד ליצורים העלובים ההם , תחפה על הדחף לגמול חסד לעצמם ע" חיסולם של אחרים , שקיומם מפריע למחסלים או מעיק עליהם . לפיכך אני אומר : גם אם התגובה הרגשית הכנה שלי על מצבים מסוימים שבהם מצויים בני אדם מוכי גורל , הוא ש " סוב מותם מחייהם" — אסור לי להישמע לרגש זה . אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנת בכך , שלא ניגע כהנחה של איסור נסילת ח" אדם . חלילה לנו להעלות את המושג "חיים חסרי ערך . " היסלר הוא שקבע שיש "חיים שאינם כדאיים , " והוציא להורג שבעים אלף חולי נפש או חולים ובעלי מומים חשוכי מרפא - משום שחייהם "חסרי ערך" ואינם כדאיים לחברה , וכל המשחרר אותם מחייהם העלובים ומשחרר את החברה מהם — הרי זה משובח ... יש המנסים למצוא הצדקה להמתת חסד במקרים מסוימים על סמך הבחנה בין סוגים שונים של מועמדים לכך : מי "שהגיעו לסוף החיים במובן הביולוגי של המילה : " הסובלים סבל גופני או סבל נפשי שאין לשאתו ; הנראים לנו פגומים מבחינה אנושית או חברתית , וכוי — ולקבוע לפי זה את יחסנו למיתתם . חוששני שלא תיתכן כאן הבחנה חדה . יש מי שכשל כוחו לסבול מיחושים גופניים קשים , ויש בריא שנמאסו עליו החיים מסיבות הנעוצות בביוגרפיה ( לקורות חיים ) שלו — זה וזה מבקשים את נפשם למות . אם לגבי הראשון נאמר : חסד הוא לשחררו מייסוריו — מה נאמר לגבי השני ? אף על פי שאני חש שקיים הבדל בין המצבים השונים , אין התחושה הזאת יכולה להנחות אותי , משום שאינני יכול לקבוע בדיוק את הגבול . [— ] מתוך מאמרו של של ישעיהו ליבוביץ , על "המתת חסד , " בין מדע ופילוסופיה , הוצאת אקדמון , עמי 286 ואילך .
|
|