|
|
صفحة: 217
ב . הזכות למות בכבוד לפניכם דבריו של פסיכיאטר חולה סרטן , בן ; 70 " לפני שנתיים חליתי בסרטן . עמדתי לפני ניתוח קשה מאוד , לא ידעתי איך אני אצא ממנו . חשבתי שאם אני מוצא את עצמי במיטה בבית חולים חצי צמח , מחובר לכל מיני מכשירים שמחזיקים אותי בחיים , זה הרי גובל בהתעללות . הסרטן לקח לי כליה , טחול וחלק מהמעי . אם זה יימשך ככה , תישאר לי רק העטיפה החיצונית , ובפנים לא יהיה שום דבר . כיום אני מתפקד לגמרי תקין , בהתאוששות , אני מניח שעוד שלושה ארבעה שבועות אחזור לתפקוד מלא , ובעוד חודשיים אדע מה פסק הזמן שנותר לי , לפי צילומי רנטגן . אבל אם יגיע מצב שבו אראה , שאי אפשר יותר לעזור לי , ושיהיה לי קשה לתפקד , אפסיק את חיי . אם יחזיקו אותי בסבל וייסורים והשפלה , בטענה שזה מה שצריך לעשות , אני לא מוכן לקבל את זה . לא מוכן שהנשמות הטובות של הרפואה יחזיקו אותי בכוח ב"חיים" [ - ] נבצר מבינתי להבין מאיפה הרופאים או המשפטנים לוקחים את האחריות הזו , לקבוע לאנשים את אורח החיים שלהם בניגוד לרצונם . הרי לא מדובר במפגרים או בלתי שפויים , אלא באנשים כמוני וכמוך , שזכאים להחליט לגבי חייהם . זכותו של אדם למות בכבוד , בשעה שהוא בוחר לעצמו , וכל התערבות היא עוול נורא . במידה שהוא חולה במחלה סופנית או מנוונת , שהוא מאבד בה שליטה על גופו ופעולותיו , וייתכן גם על שכלו , הוא זכאי לדאוג לכך שלא יגיע למצב שבו הוא מבוזה . אדם שחי בכאב מתמיד , בתלות מוחלטת באחרים , במצב זה אין לאף אחד זכות לגרור אותו לנתיב הייסורים הנורא הזה עד צאת נשמתו . אני רואה בזה משהו אכזרי , אטימות לב וגם צביעות . צביעות של אותו רופא , שיכול לראות אדם מתייסר בצורה נוראה ולהגיד , תפקידי בחיים רק לעזור ולרפא ולהקל . ואז אני מציל ומושיע על חשבון הייסורים הנוראיים קזהאיש האומלל צריך לעבור . צריך להיות גוף , שיבדוק כל מקרה לגופו . שיישבו בו שופט , רופא , מנהל בית החולים , אנשים בעלי שם , הידועים בשיקול הדעת שלהם . אם חולה סופני אומר במפורש שאינו רוצה להמשיך לחיות , ויש גם הסכמה עם משפחתו , הם היו זכאים לעזור לו לסיים את חייו בכבוד " . מרסף יריעות אחרתות , 17 . 2 . 1995
|
|