|
|
صفحة: 85
ג . דעות נוספות בתוספתא - היתר הסגרה ( הרהבה ) בהמשך התוספתא מובאות דעות נוספות על הסיבות שאפשרו את הסגרתו של שבע בן בכרי . מדעות אלה ניתן ללמוד על לגנאים עקרוניים נוספים שלפיהם עשויים להתיר הסגרת יחיד למען הצלת רבים . לדעת ר' יהודה , הדין "ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" תקף רק אם על ידי אי ההסגרה יוכל המבוקש להציל את חייו . אולם אם המבוקש נמצא בתוך עיר הנתונה במצור , הרי אם יפרצו הדורשים אותו לתוכה — ייהרגו כולם , בני העיר והמבוקש כאחד . במקרה כזה "הואיל והוא נהרג והן נהרגין — יתנוהו להן ואל ייהרגו כולם / ' שהרי המאיימים דורשים רק אדם מסוים , ויש להם כנראה גס סיבה לכך , ואם כן , מדוע ייהרגו כולם בגללו ? לפי גישה זו , שבע בן בכרי ישב בתוך העיר אבלה , והיה עתיד להיהרג בין כך ובין כך , ולכן נכון היה להסגירו . יש גם מי שמפרש את כוונת ר' יהודה באופן שונה . לפי פירוש זה , מותר להסגיר את המבוקש רק כאשר האויב כבר נמצא בתוך העיר ( ולא מחוצה לה , ( ואיומו לפגוע באנשי העיר הוא אכן איום ממשי וקרוב , ולכן יש להיענות לדרישתו ולהסגיר את המבוקש . ( בסיפורו של עולא המובא להלן נראה שהרומאים אכן נמצאים כבר בעיר לוד , ולכן איומם נתפס כרציני . ( דעה אחרת היא זו של ר' שמעון . לדעתו , נכון היה להסגיר את שבע בן בכרי ( ואף להורגו , ( שכן הוא הביא על עצמו ( גם על פי דין תורה ) עונש מיתה , בכך שמרד במלכות בית דוד . הסבר זה מרמז לכך , שמותר להסגיר למוות רק סוג מסוים של אנשים , כמו שבע בן בכרי . מדובר כאן בהסגרת אדם המערער את יציבות השלטון , ומותר היה למוסרו לידי רשויות החוק . זהו , כמובן , מצב שונה בתכלית מן המקרה הבסיסי שבו עוסקת התוספתא , שבו המאיימים הם מעין קבוצת טרור המאיימת על חפים מפשע . ואכן , בהמשך נראה כי שאלת האשמה של המבוקש העסיקה את בית המדרש התלמודי דור אחרי דור .
|
|