|
|
صفحة: 40
הרב ולדנברג מתייחם גם לשאלה : למי w לתת את התרופה אם ובניהם נחשבים "ודאי מסוכנים . " בהתבסס על עמדת פוסקים אחרים הוא קובע : אם שניהם ודאי מסוכנים , והתרופה שייכת לגורם שלישי ( לבית החולים ) יחלקו את התרופה ביניהם . אמנם התרופה מספיקה כדי להציל חיים של אדם אחד בלבד , ואם יחלקו אותה ביניהם יאבדו ח" שניהם , אולם יש לזכור שלושה דברים ; א . נתינת התרופה תאריך באופן זמני את ח" שניהם , ובינתיים ירוויחו "חיי שעה * . " ב . "תכן שהארכת ח" שני החולים באופן זמני תיתן הזדמנות לאחד מהם לפחות , להשיג כמות נוספת של תרופה , ואילמלא היה מקבל את הכמות החלקית , היה מת לפני השימוש בכמות הנוספת מן התרופה . ג . מכיוון שההנחה ששני החולים הם בסכנת חיים ודאית מבוססת על הערכת רופאים , "תכן שיש בה 0 עות הן מבחינת מידת הסיכון לחייהם , והן מבחינת קביעת כמות התרופה הדרושה להצלתם . . 6 א . השוו בין עמדת ! של הרב ולדנברג כעניין "התרופה לשניים" לעמדת כן פטררא בסוגי ית "מיס לש ניים . " ב . האם ההסבר של עניין התרופה תרם להבנתכם את עמדת בן פטורא ! אם כן , כמה . 7 . ' א . בעניין "תרופה לש ניים" מדובר על שני חולים שאפשר לחלק ביניהם את התרופה , אולם מה יקרה אם מספר החולים רב עד כדי כך שחלוקת התרופה בי ניהם — משמעה אי מתן תר 7 פה לאיש מהם ? ב . להלן קטע מתוך פרוטוקול , 304 של " ועדת העבודה והרווחה של הכנסת , " מיום כ"ד בשבט תשמ"ז ( 23 . 2 . 87 ) העוסק במקרה בזה -. פרופ' דוידסון : "לפני שנים רבות , בסוף מלחמת העולם השנייה , אירע בבית החולים הרסה מקרה מעניין מאוד ; התפש 0 ה מחלת ה"בקסיריאלמניגיסיס , " שהתמותה בה הגיעה למאה אחוזים , עד שהומצאה תרופת הפניצילין . כאשר הגיעה התרופה שהספיקה לריפויו של חולה אחד , היו בבית החולים 450 חולים . התעוררה דילמה במי לספל : בצעיר המסופל בילדים , או באדם המבוגר יותר ? באדם שנושא משרה בכירה או במחוסר עבודה ? פנינו לרב הראשי דאז , הרב הרצוג , כדי שיעזור לנו להחלים . בסופו של דבר הוחלס , כי הרופא י 0 פל באדם הראשון שייתקל בו כמחלקה . כיצד אנו יכולים להחלים חייו של מי שווים יותר " ? ? חיי שעה" הס ח » ס בטווח yox קצר ( שעות , ימים , (' ואילו "חיי ע 1 ל " 0 הם חיים לטווח ארוך , חיים רגילים ( למשך שנים . ( בהשאלה , "חיי שעה" נחשבים כחיים בעולם הזה , ו"חיי עללם" — כחיים בעולם הבא , אך לא זו המשמעות במקרה שלנו .
|
|