|
|
صفحة: 12
דגם העדות המוכרות על-פי דגם זה , כל העדות הדתיות המוכרות על-ידי המדינה שוות בפני החוק . המדינה , שהיא הריבון , מגלה ניטראליות בענייני דת ואינה מזדהה עקרונית עם דת מסוימת . הניטראליות מתבטאת בכך שהמדינה לא מתערבת במינוי של אנשי הדת , אך היא מממנת בניית מוסדות דתיים ומעניקה שירותים דתיים , כשם שהיא מעניקה לתושביה שירותי בריאות , חינוך או סעד . דגם זה קיים בבלגיה , באוסטריה , בהונגריה , בלוכסמבורג , בחבל אלזס-לו ? ן שבצרפת , ובכמה קנטונים שוויצריים , אך הדוגמה המובהקת ביותר לדגם זה היא גרמניה . החוקה בגרמניה איננה מזדהה עם דת אחת , אלא מעניקה יחס שוויוני לכל הדתות המוכרות . עם זאת , מקצת החגים הרשמיים נושאים אופי דתי נוצרי ובתי העסק סגורים בימי ראשון ובחגים נוצריים . הרישום במרשם האוכלוסין בגרמניה כולל אומנם את דתו של האזרח , אך זכותו להתנגד לרישום זה . לעומת זאת , נישואין וגירושין כחוק הם אזרחיים בלבד . בכל בתי הספר הציבוריים ניתנים שיעורי דת דגם הכנסייה הנתמכת בדגם הכנסייה הנתמכת לא מדובר בעליונות מעוגנת בחוק של דת אחת , כמו בדגם הכנסייה הרשמית , וגם לא בשוויון מלא לכל העדות הדתיות המוכרות על-ידי המדינה , אלא במתן עדיפות מסוימת לדתם של רוב התושבים . מדובר בעדיפות שהיא בעיקרה עדיפות סמלית , אם כי לעתים היא באה לידי ביטוי גם בחוק . דוגמה למדינה הפועלת על-פי דגם הכנסייה הנתמכת היא איטליה . בהסכם בין המדינה לכנסייה הקתולית משנת 1984 נקבע , ש"המדינה והכנסייה הקתולית נחשבות לעצמאיות וריבוניות כל אחת בתחומה . " ההסכם קבע , שמבחינה עקרונית המדינה מכירה בערך של תרבות דתית , ושעקרונות הקתוליות הם חלק מן המורשת ההיסטורית של העם האיטלקי . יתר על כן , הדת הקתולית היא היחידה המוזכרת בשמה בחוקה . מבחינה מעשית , צמצם ההסכם את השפעתה של הכנסייה בתחום החינוך . עד לחתימת ההסכם היו לימודי הדת באיטליה בגדר חובה , ונדרש אישור מיוחד כדי לא להשתתף בהם . אולם מאז שנת 1984 נתונים שיעורי הדת לבחירת התלמיד והוריו . על-פי ההסכם , המדינה תומכת בהוראת הדת הקתולית בבתי הספר הציבוריים בכך שהיא מממנת את משכורות המורים ללימודי דת , אך האישור לבחירתם נתון בידי הבישוף , ראש הכנסייה במקום . המימון של מוסדות הדת נעשה באמצעות מערכת המסים הכללית . החוק מקציב שיעור מסוים ממס ההכנסה למטרות דתיות או חברתיות , שהמדינה רואה לנכון לתמוך בהן , וכל אזרח רשאי לבחור לאיזו מטרה הוא מעדיף שכספו יופנה . המטרות הדתיות יכולות להיות תמיכה בכנסייה הקתולית , שהיא " הכנסייה הנתמכת , " או תמיכה במוסדות הדתיים של שש עדות דתיות אחרות שהן במעמד של עדות מו ? רות , כלומר , שהמדינה מכירה בזכותן להתארגן כקבוצות על-פי חוקי דתן . אומנם , גם עדות דתיות שלא זוכות למעמד של עדות מוכרות על-ידי המדינה נהנות מחירות מלאה לקיים את הפולחן הדתי , אך מוסדותיהן אינם זוכים למימון באמצעות מערכת המיסוי .
|
|