|
|
صفحة: 88
המדיניות האנטי יהודית התחזקה באמצעות חוקים שנועדו לסלק את היהודים ממשרות בשירות הממשלתי והעירוני , מחיי התרבות ומן המקצועות החופשיים . אחד האירועים שנועד לתת ביטוי פומבי לסילוק היהודים מחיי התרבות היה שריפת ספרי קודש יהודיים ושריפת ספרים של סופרים ואנשי מדע יהודים ( ברלין . ( 1933 בכנס המפלגה הנאצית שנערך בעיר נירנברג אושרו חוקי נירנברג ( 1935 ) ובהם חוק אזרחות הרייך . חוק זה קבע , כי רק בעל דם גרמני יכול להיות אזרח הרייך . בעקבות קביעה זו נשללו זכויות האזרח מן היהודים . חוק נוסף היה החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני , חוק שנועד לשמור על טוהר הדם של העם הגרמני . פורסמה גם תקנה שהבהירה כי יהודי הוא מי ששלושה מסביו היו יהודים גמורים . חוקים אלה שמו קץ באופן רשמי לשוויון האזרחי של יהודי גרמניה . המדיניות האנטי יהודית גרמה להגירת היהודים מגרמניה . הממשל הנאצי אף נקט במדיניות של גירושים . בלילה שבין ה9– ל10– בנובמבר , 1938 החל פוגרום ביהודי גרמניה והוא מכונה "ליל הבדולח . " לאחר מלחמת העולם הראשונה חיו בארצות הברית כשלושה וחצי מיליון יהודים . הגידול במספרם נבלם עקב חוקים שהגבילו הגירה לארצות הברית ממזרח אירופה ודרומה . בקרב יהודי ארצות הברית גברו גילויי האמריקניזציה . יהודים החליפו את שמותיהם לשמות אמריקניים ונטשו את הלבוש היהודי המזרח אירופי . היידיש איבדה את מרכזיותה לטובת האנגלית . רבים עזבו את הריכוזים היהודיים ועברו להתגורר בפרברי הערים . השתלבות זו של יהודי ארצות הברית הגבירה את נישואי התערובת . ארגונים שהקימו יהודי ארצות הברית סייעו לאחיהם באירופה ובארץ ישראל . כאלה היו "הוועד היהודי האמריקני , " " הקונגרס היהודי האמריקני" וחברת ה"ג'וינט . " במשך עשר שנים ( 1932-1922 ) הייתה עיראק נתונה לחסות מנדט בריטי . היהודים בעיראק השתלבו בשירות הציבורי וזכו לייצוג בפרלמנט העיראקי . יהודים רבים השתלבו במסחר המקומי והבינלאומי . לאחר שעיראק קיבלה עצמאות הורע מצבם של היהודים . אלפי פקידים יהודים פוטרו מן המשרות הממשלתיות שבהן החזיקו , הוגבלה כניסתם של יהודים ללימודי רפואה , הנדסה ורוקחות , וגברה ההסתה נגדם בכלי התקשורת . חדירת התעמולה הנאצית לעיראק ובעיות ביחסים בין היישוב לערביי ארץ ישראל החמירו את מצבם . מנהיגי הקהילה היהודית בעיראק דגלו במדיניות של נאמנות למדינה . לעומתם התארגנו צעירים בקהילה לפעילות ציונית . בשנות השלושים החל השלטון להתייחס לציונות בשלילה , ופעילים ציוניים נאלצו להגר מעיראק . מרביתם עלו לארץ ישראל . גבשנות השלושים הגיעו לארץ ישראל עולי העלייה החמישית . ( 1939-1931 ) למעלה מרבע מיליון עולים הגיעו ממזרח אירופה ומרכזה . בין העולים בלטו בייחודם העולים מגרמניה . הם העניקו לעלייה את תדמיתה והיא כונתה "העלייה הגרמנית . " העלייה החמישית הזרימה לארץ הון רב . מרבית העולים התיישבו בערים ותרמו להתפתחות ענפי התעשייה ולהתפתחות הבנקאות . חלקם פנו גם להתיישבות חקלאית , בעיקר בשרון . עלייה מיוחדת בתקופה זו הייתה עליית הנוער . בימי העלייה החמישית החל גל של מעשי טרור ואלימות . ( 1939-1936 ) אירועים אלה מכונים על ידי הערבים "המרד הערבי , " ועל ידי היהודים - "מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט . " היישוב נקט במדיניות הבלגה , שמשמעותה הגנה על יישובים שהותקפו , לחימה נגד פורעים ותוקפים בלבד והימנעות מטרור ללא הבחנה . לצורך הגנת היישובים הוקמו קבוצות של חברי "הגנה" שנקראו "הנודדת . " קבוצה של חברים שפרשה מן ה"הגנה" והתנגדה להבלגה הקימה את האצ"ל . ( 1937 ) הם טענו כי מדיניות של הבלגה לא תוביל לניצחון ונקטו בפעולות של טרור עיוור . חברי ה"הגנה" התגייסו לגופים צבאיים של השלטון הבריטי ותרמו לביטחונו של היישוב . שיתוף פעולה הדוק במיוחד נוצר במסגרת "פלוגות הלילה המיוחדות . " בתקופה הזו הוקמו חמישים ושניים יישובי "חומה ומגדל . " האזורים שבהם הוקמו נקבעו מתוך שיקולים פוליטיים וביטחוניים . כחצי שנה לאחר פרוץ המרד הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה מלכותית בראשות הלורד פיל . חבריה המליצו לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות : מדינה ערבית שתסופח לירדן , ומדינה יהודית . מסקנות ועדת פיל עוררו ויכוח ביישוב היהודי . לבסוף נסוגה בריטניה מתוכנית החלוקה , בשל רצונה לפייס את הערבים וחששה מפני מלחמת עולם קרובה . ממשלת בריטניה הזמינה את היהודים ואת הערבים ללונדון לוועידת "שולחן עגול" . ( 1939 ) הוועידה התפזרה ללא תוצאות . לאחר כישלון הוועידה פרסמה ממשלת בריטניה " ספר לבן . " היה זה החמור מכל הספרים ובו נקבע , כי בתוך עשר שנים תקום מדינה עצמאית בארץ ישראל וכן תוגבל העלייה . עוד נקבע , ששליש מתושבי המדינה שתקום יהיו יהודים ושני שלישים - ערבים . עוד על יהודיגרמניה בעמ' 122-116 עוד על יהודי ארצותהברית בעמ' 125-123 עוד על יהודיעיראק בעמ' 129-127 עוד על העלייההחמישית בעמ' 136-131 עוד על המרדהערבי והמאורעות בעמ' 144-137 עוד על מדיניות בריטניהנוכח המרדהערבי ותגובתהיישוב בעמ' 149-145
|
|