|
|
صفحة: 304
35 בשביל מה יש מצילים אחרי שמיקמנו על הים המוני מפעלים שמותר להם לשפוך פסולת אל תוך המים, אחרי שייחדנו חלקים ממנו לתועלת הצבא וחלקים אחרים - לטובת כרישי נדל"ן, נשארנו עם קילומטרים בודדים של רצועת חוף שמותר, על פי הכרזת הרשויות, להכניס בה אצבע אל תוך המים. 40 ובקילומטרים הללו, זה מה שקורה: פיסת הים המוכרזת והמותרת מגיעה, במקרים טובים, לרוחב של 150 מטרים, מלוא עינו של מציל מנוסה. קיומו של מציל לגמרי לא מובטח. מטר אחד מקו ההכרזה, לכל כיוון-זבל ועוד זבל. וכדי להגיע אל החול הזהוב שבין השקיות, צריך לשלם לא מעט. בין 30 ל-35 שקלים יגבו ברוב החופים הלא-עירוניים עבור כל מכונית. 45 בחופים שבהשגחת רשות הגנים הלאומיים, קצת יותר. במקום סל עם אבטיח, צריך רק ארנק מלא כסף. הבעיה היא שאין ברירה. מי שרוצה חוף נקי, לפחות רצועת ים קטנה, חייב לשלם את נזקי הלכלוך של האחרים. סוג של אחריות חברתית מקוממת אבל הכרחית לגמרי. מראש הנקרה ועד זיקים, אנחנו משלמים 50 עכשיו את מחיר ההתעלמות והשאננות. האם נגיע אי פעם למצב שבו נוכל לשוב אל הים על סלינו, טפינו ואבטיחינו המצוננים-בחינם? בישראל, עם כל הצער והכאב, זה לא יקרה. מתוך: net, 2007.07.07 שאלות הבנה 1. הכותבת מציינת את טענתה בסוף המאמר: הבעיה היא שאין ברירה. מי שרוצה חוף נקי... חייב לשלם את נזקי הלכלוך של האחרים. )שורות 47-48(. הסבירו את הטענה. 2. מדוע הים מלוכלך )החוף והמים(? אילו סיבות הכותבת מציינת? 3. הכותבת משווה כדי לשכנע: הים של פעם )שורות 5-15( לעומת הים של ימינו )שורות 40-46(. ערכו השוואה בטבלה: כתבו את הדומה ואת השונה. קריטריונים פעם בימינו מרחב ירידה ברגל/ברכב זיהום תעשייתי לכלוך תשלום
|
|