|
|
صفحة: 52
שיעור :6 טיעון ונאום בשיעור זה תלמדו איך אפשר לשכנע, איך מציגים טענה, ומהו המבנה של הטיעון. מדברים ומגלים לפניכם מאמר העוסק בצפייה בטלוויזיה מנקודת ראות ביקורתית. א. עבדו בזוגות. קראו את המאמר, ושימו לב למבנה שלו. ב. בררו תוך שיחה: על איזו תופעה מדובר? מה היא הטענה? ג. אילו נימוקים הכותבת מביאה כדי להצדיק את טענתה? ד. מהי המסקנה של הכותבת? ה. כתבו את עיקרי הדברים לפי המבנה. ו. דווחו בעל-פה בכיתה על עיקרי הדברים של הקטע. תוכלו להיעזר במה שכתבתם. אל תיתנו להם טלוויזיה / בילי מוסקונה-לרמן ילדות היא תנועה, היא פנטזיה, היא דמיון 1 יש להפחית ככל האפשר את החשיפה של ילדים לטלוויזיה. הסיבה הראשונה והפשוטה לכך היא שילד צריך לחיות את החיים, ולא לשבת על כיסא ולהסתכל איך הם נראים ממוסגרים בתוך קופסה. ילדות היא תנועה, היא פנטזיה, היא דמיון. היא הזמן היחידי שבו 5 החיים יכולים לזרום בתמימות, בתקווה, בלי שעין חיצונית, ביקורתית ומפוכחת תתערב תפריע, תעצור ותסרס. ילדות היא לשחק שעות בגרגרי חול, לעקוב בהתפעלות אחרי שרשרות ארוכות של נמלים, לבנות ארמונות, לפנטז על מלאכים ומכשפות, לדמיין ענקים וגמדים, לפחד ולרעוד, לבכות ולהשתולל משמחה - בלי שהמוח הרציונלי 10 יתערב ויגיד שהכול נגמר בעוד שנייה, שהכול שטויות. ומה קורה מול הטלוויזיה? הדמיון לא צריך יותר לפעול. הוא מיותר, הוא נמחק, הוא מת. הסיפור שמוגש בתמונה וצבע, ורץ במהירות על המסך, מונע מהמוח את התהליך שבו המילה שנאמרת צריכה לבנות בראש תמונה. כל ילד 15 והתמונה שלו. כל ילד והעולם הרב-גוני שלו, עולם המלא באופציות, צבעים, קולות, ריחות. עולם שבו מגרגר חול אפשר להתחיל לדמיין ארמון. ומכאן זזות הידיים, ומכאן מתחיל תכנון, ומכאן מתחילה היצירה. הטלוויזיה לא נותנת לכל זה לקרות. היא חותכת. הכל מוגש באריזה מוכנה, חד-ממדית, נטולת מאמץ ומעקרת.
|
|