|
|
صفحة: 74
נעשה בדרך כלל שימוש במחתות (כלים להעברת גחלים) שנקראו כאנון. המחתות היו עשויות אבן או ברזל, ובתוכן היו מחממים פחמי הסקה. את המחתות היו מעבירים ממקום למקום בתוך הבית ונהנים מחום הגחלים הלוהטות. הכניסה לבית המרחץ, החמאם, הייתה הדרגתית ועברה דרך כמה חדרים. החדר הראשון היה חדר צונן ובו ספסלי אבן ועליהם מזרנים ושטיחים. בחדר זה ישב בעל החמאם וקיבל את לקוחותיו, ובו הסירו האורחים את מלבושיהם העליונים. מכאן הובלו האורחים לחדר שני שהיה מחומם מעט. כאן ניתנו להם בגדים תחתונים עשויים מגבת לכיסוי גופם. לאחר שהסתגלו לחום וללחות שבחדר השני, המשיכו האורחים אל האולם המרכזי שהכיל גומחות רבות. בגומחות היו ברכות רחצה קטנות וצינורות חרס שבהם זרמו מים חמים וקרים. תהליך הרחצה החל בשהייה ממושכת באולם המרכזי על מנת להגיע להזעה מוגברת. לשם הגברת ההזעה נעזרו הלקוחות גם בשתיית מים חמים. לאחר מכן היה הלקוח נכנס אל אחת הגומחות כדי לקרצף ולמרק את גופו - או בכוחות עצמו או בעזרת איש מצוות החמאם. אנשי הצוות העניקו שירות בקרצוף ושפשוף הגוף, בהסרת שער, בגילוח ובעיסוי. בסיום הטיפול היה הלקוח נכנס לברכה הגדולה שבמרכז, ולבסוף עובר אל תאי רגיעה קטנים. באולם המרכזי לא היו חלונות, וזאת כדי לשמור על ההבל והאדים. מקור החום של האולם נבע מחדר סמוך שהיה מוסק ורתחו בו קדרות מים גדולות. האדים עברו אל האולם אמצעים שונים לאספקת המים לבגדאד בבגדאד היו כמה תעלות שעברו סמוך לרחובות העיר ובפרבריה. התעלות שימשו למעבר סירות שפרקו מוצרי מזון ממצרים, מסוריה, ממוצול (הנמצאת צפונית מערבית לבגדאד) וממקומות אחרים. נוסף עליהן היו כמה תעלות מלאכותיות שדפנותיהן היו עשויות לבנים שרופות וסיד, ואלו סיפקו מי שתייה לעיר. כל התעלות היו בגובה פני הקרקע, למעט תעלה תת-קרקעית אחת. ואולם רוב תושבי בגדאד הביאו את מי השתייה שלהם הישר מן החידקל בנאדות עור (שקי עור ששימשו לאחזקת נוזלים) שנישאו על גבי גמלים וחמורים. מים נשאבו גם מבארות בחצרות הבתים. בתוך העיר עבדו נושאי מים מקצועיים, שנשאו את נאדות המים על גבי חמורים או על גבם שלהם. נושאי המים סיפקו מים לבתים פרטיים, לחנויות, למרחצאות ולשקתות (מכלי מים פתוחים להשקיית בהמות) ציבוריות. תנאי ההיגיינה של התושבים בבגדאד בית המרחץ, החמאם, היה נפוץ בבגדאד כבכל רחבי העולם המוסלמי. החמאם שימש לצורכי היגיינה אישית, לצורכי היטהרות דתית ולצורכי בילוי ושעשוע, והיה לאחד הביטויים התרבותיים המובהקים של החברה המוסלמית בתקופה זו. בתי המרחץ נחלקו לבתי מרחץ פרטיים ולבתי מרחץ ציבוריים מסחריים. בתי המרחץ הציבוריים מסחריים היו נפוצים מאוד, היה להם ביקוש, והם היו מקור הכנסה. בשנות שלטונו של מייסד בגדאד, הח'ליף אל-מנצור במאה ה-8, היו ככל הנראה אלפי בתי מרחץ בבגדאד - ואילו במאה ה-10, בתקופה הבויהית, ירד מספרם באופן ניכר. המרחצאות חרבו כנראה כתוצאה מן המאבקים שקדמו לעליית הבויהים לשלטון. רבים מבתי המרחץ שימשו לגברים ולנשים לסירוגין: בימים מסוימים בשבוע הם היו פתוחים לגברים, ובימים אחרים - לנשים. בימים שנקבעו לנשים הוחלף צוות החמאם, ושימשו בו נשים בלבד. בבית המרחץ היה בדרך כלל אולם מרכזי גדול, וסביבו כמה חדרים ולהם רצפת פסיפס וקירות שיש. הח'ליף הארון א-רשיד והספר בחמאם איור לכתב יד, פרס, המאה ה-.15
|
|