|
|
صفحة: 91
לשאת את הלולבים ולהקיף את המזבח . נטילת לולב התקיימה במשך שבעת ימי חג הסוכות בבית המקדש , ובכל מקום יישוב אחר - רק ביום הראשון של החג . רבן יוחנן בן זכאי קבע כי כל אדם בכל יישוב יטֹול לולב במשך שבעה ימים , כזכר למקדש . כך ביקש רבן יוחנן בן זכאי לעצב מחדש את היהדות ולמלא את החלל שנוצר בעקבות החורבן , ובו בזמן גם לשמור על התקווה לבניית המקדש מחדש . ג . ברכת כוהנים - הכוהנים במקדש נהגו לברך את העם בברכה המכ :ם נה ' ברכת כוהנים . ' יש המשערים כי בדורות האחרונים של ימי בית המקדש השני נאמרה ברכת הכוהנים גם בבתי הכנסת בארץ ישראל . לאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנה שקבעה , כי על הכוהנים לחלוץ את סנדליהם כאשר הם מברכים את העם בבית הכנסת . בכך השווה את עבודת האל בבית הכנסת לעבודת האל בבית המקדש , שכן הכוהנים עבדו בבית המקדש כשהם מהלכים יחפים . בתקנה זו ביקש רבן יוחנן בן זכאי לש ַ מר את הקדושה שהייתה לברכת הכוהנים במקדש , ולהעבירה לבית הכנסת . בהשפעת המציאות שהשתנתה לאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנות ששינו מנהגים והלכות . הדוגמה הבולטת ביותר הייתה התקנה בנושא קידוש החודש . לפני החורבן קבעה הסנהדרין בירושלים את ראשי החודשים . עדים הגיעו אל בית הדין בירושלים והעידו כי ראו את מּכלד הלבנה . עדותם נבחנה , ובית הדין החליט אם לדחותה או לקבלה ולהכריז על החודש החדש . על קידוש החודש - היו מודיעים לקהילות באמצעות שליחים או הדלקת מ ׂ שוא ff ת , ועל עיבור השנים - באמצעות איגרות . קידוש החודשים ועי ּ ּור השנים היו חשובים כי קבעו סדר חגים אחיד בקרב העם כולו בכל מקום . כשבית המקדש היה קיים , העדים שראו את מּכלד הלב ָ נה היו רשאים לחלל את השבת ולהגיע לבית הדין בירושלים כדי למסור את עדותם . היתר זה ניתן כדי לאפשר את הקרבת קורבנות ראש החודש במועדה . משחרב בית המקדש ועבודת הקורבנות נפסקה לא היה עוד צורך להודיע בדחיפות על מולד הלבנה . לכן הנהיג רבן יוחנן בן זכאי תקנה ולפיה מותר לחלל את השבת רק כשמוסרים עדות על מולד הלבנה בחודשים ניסן ותשרי - בשל החגים החלים בהם . לדעת ההיסטוריון ש' ספראי , המגמה בתקנות אלה הייתה להנהיג בעם אורחות חיים שאינם תלויים במקדש ובהקרבת הקורבנות . בתקנות אלה ביקש רבן יוחנן בן זכאי לאפש ֵ ר את המשך החיים הדתיים והלאומיים ללא מקדש , ללא הקרבת קורבנות וללא עלייה לרגל . מצד אחד הוא ביקש לחזק בציבור תודעה של הש ְ למה עם אובדן המקדש , ומצד אחר - רצה לטפח את זכר המקדש ולכן ש ִ ימר מנהגים שנהגו בו . בכך ניסה רבן יוחנן בן זכאי לטפח את התקווה לבניית בית המקדש מחדש במהרה . היסטוריונים , העוסקים בחקירת שב ֶ ֶ ר החורבן , מעריכים את פועלו של רבן יוחנן בן זכאי : ג' אלון טוען כי גדולתו וזכותו הן בראשוניותו . רבן יוחנן פעל בתקופת מעב ָ ר ששרר בה משבר לאומי , וניסה להנהיג אורח חיים חדש בעם מיד לאחר השבר ֶ שיצר החורבן . ש' ספראי סבור כי רבן יוחנן בן זכאי הניח ביבנה יסודות שעיצבו מחדש את דמותה של היהדות , ויצרו מסגרת חדשה לחיי העם . הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי מעוררת התנגדות לא כל הציבור היהודי הסכים לקבל את הנהגתו של רבן יוחנן . מתנגדיו באו ממשפחות הכוהנים שלא היו מוכנות לקבל את סמכותו , וכנראה סברו שאינו ראוי לתפקיד . על פי ספרות חז"ל שררה מתיחות בין רבן יוחנן לבין הכוהנים . כנראה גם כמה מן החכמים של אותה תקופה התנגדו לסּור למר ּ ּכּב מכיוון שעזב את ירושלים בעת המרד . מתנגדיו לא התכנסו בבית המדרש שהקים ביבנה ואף לא בבית הדין הגדול שהקים . בין המתנגדים לרבן יוחנן היה רבן גמליאל , בנו של רבן שמעון בן גמליאל , שהיה חבר בממשלת המרד . בניגוד לרבן יוחנן בן זכאי , רבן שמעון בן גמליאל לא יצא מירושלים אל מחנה הרומאים , ומשערים כי בשל כך לא אפשרו הרומאים לבנו , רבן גמליאל , לעמוד בראש הציבור לאחר המרד . רבן גמליאל לא נטל חלק בבית המדרש ובבית הדין שהקים רבן יוחנן בן זכאי ביבנה . בשנת 80 בערך פרש רבן יוחנן מיבנה ועבר לב ְ רֹור חיל , ואת ההנהגה ביבנה קיבל רבן גמליאל . מניחים כי חילופי השלטון ברומא בזמן שחלף מן המרד הגדול סייעו לרבן גמליאל לקבל את ההנהגה ביבנה . משנת 96 לסה"נ שלט ברומא הקיסר נְרווה ָ . נרווה לא היה משושלת הקיסרים שהשתייכו אליה אספסינוס וטיטוס , והתייחס בסלחנות אל היהודים . ברכת כוהנים - נוסח הברכה וההוראה עליה מופיעים בספר במדבר ו : 27-22 "ו ַ ידּב ֵ ר ה' אל מ ׁ ּבה ּלאמ ֹ ר : ּדּב ֵ ר אל אהֹרן ואל ְ ּבניו ָ לאמ ֹ ר ּכה ֹ תב ֲָ ּךּו את ּבני ְ י ׂ ּבָראל אמּבר להם : יב ָ ֶרכָך ה' ו ְ יׁש ְ מ ֶ ּב : יאר ה' ּפניו ָ אליָך ו ִ יחּנּך : ָ י ּׂשָ א ה' ּפניו ָ אליׂש ו ְ יׂש ֵ ם לָך ׁ ש ָלֹ ו :ם ו ְׂשָ מּך את ּב ְ מי ע ַ ל ּבני ְ י ׂשְ ָראל ואני ַ אב ָ ֶרכם " : נוסח ברכת כוהנים משולב גם בתפילה בימינו .
|
|