|
|
صفحة: 294
294 פס' 6 הדס סיפרה על הצמתים בחייה שחוותה בהם גזענות בחברה הישראלית – בין השאר המרצים שלה באוניברסיטה ששאלו אם הגיעה לכיתה הנכונה, מטופלים שסירבו שתיגש אליהם או שחשבו שהיא המנקה, וגם המנהלת של אחת המכללות המוכרות בארץ שסירבה לפגוש אותה אף שהתרשמה מקורות החיים שלה, ולפני שראתה אותה רצתה לקבל אותה לעבודה כמרצה לרפואה פס' 7 כל החוויות הקשות האלה הן כאין וכאפס לעומת החוויה הקשה שחוותה עם ילדיה . "זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד . אני, במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן, מגיעה לתור בטיפת חלב לשני ילדיי המתוקים . אז, תמר בתי רק בת שלוש וחצי ובני הילל בן שנתיים . אני עוברת ליד בית ספר ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר, משליכים עלינו אבנים וקוראים לנו 'כושים', 'שחורים', 'תחזרו לאפריקה'", סיפרה . פס' 8 "אני, אחוזת אימה, רק רוצה להגן על ילדיי שחלילה לא ייפצעו, מכניסה אותם תחתיי, מתכופפת וצורחת : 'די, תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם ? ' . בתי שאלה : 'אימא, למה הם עשו לנו את זה ? מה עשינו להם ? ומה זה 'כושים' ? ' . הסתכלתי עליה ועל הילל, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא הולך להיות להם קל בחיים . הבנתי שהגזענות אינה הבעיה של אימא שלהם שעלתה מאתיופיה . הגזענות היא עדיין חלק מהחברה הישראלית" . פס' 9 הדס סיימה את הפוסט בנימה אופטימית וכתבה : "אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח שלא לשחזר אותה . אני מקווה שמוסדות החינוך והמדינה יצליחו להוביל אותנו לדרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי, שבאמת תהיה דוגמה ומופת לעולם כולו, אך יותר מכך – חברה שכולנו נהיה גאים להשתייך אליה וכל אחד ירגיש חלק בלתי נפרד ממנה ! " .
|
|