|
|
صفحة: 293
293 פס' 7 יש להבין כי העיסוק בביעור גזענות הוא משימה מתמשכת לאורך שנים, אפילו לאורך כל החיים . הדבר דורש הקשבה לילדים ולבני הנוער, והתייחסות לאירועי הגזענות שבהם הם נתקלים . מסרים נגד גזענות צריכים להילמד במוסדות החינוך ובבתים בצורה עקבית, כי כל אחד מאיתנו לומד בדרך אחרת ומתוך הקשרים שונים . טקסט 3 "הגזענות חוצה שכבות" : דבריה הנוקבים של הרופאה יוצאת אתיופיה אילנה קוריאל | ynet , 6 ביולי 2019 פס' 1 הפוסט של הרופאה ד"ר הדס מלדה-מצרי הצליח לגעת בעָצָב החשוף של החברה הישראלית : יותר מ- 30 אלף גולשים סימנו "לייק", כ- 14 אלף שיתפו, ויותר מ- 6,000 הגיבו . הדס ( בת 34 ) , מקיבוץ כרמים שבדרום, נשואה ואם לארבעה, העלתה פוסט שבו גוללה את סיפור חייה ואת הגזענות שספגה בכל שלב בחייה . פס' 2 "עליתי לארץ בגיל ארבע מאתיופיה דרך סודן . הייתי ילדה שבגיל שלוש עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך שלושה חודשים בלי להתלונן . הייתי ילדה ששרדה עשרה חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, גם מלריה וחצבת, וסבלה מתת- תזונה קשה . איש לא נתן לי תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים", כתבה ד"ר מלדה-מצרי . פס' 3 "הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבי"ח סורוקה לשיקום ממושך . וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה . מאותו רגע ואילך סללתי את דרכי למסלול הרפואה . שזרתי בכל שלב בחיי את עולם הרפואה עד ההגעה לבית הספר לרפואה . בשכונה שגדלתי בה היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה . מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי" . פס' 4 "בדרך כלל אינני מדברת על גזענות . ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה . כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינן נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או של אוכלוסיות שוליים אחרות . הגזענות קיימת בשכבות שונות באוכלוסייה, היא חלק מהחברה . לא משנה אם אני רופאה או אחרון הנערים שיושב בפארק השכונתי" . פס' 5 "אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה, ומסמלת את ההצלחה של קליטת עלייה ושילוב בחברה, חווה גזענות על בסיס יום-יומי כמעט . זה התחיל בילדות כשילדים מהכיתה או סתם ברחוב קראו לי 'כושית'" .
|
|