|
|
صفحة: 121
איך הרגישה הילדה לידיה במעברה ? אחרי חודשים אחדים העבירו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה, ומשם, כעבור כמעט שנתיים, עברנו לצריף עץ קטן במעברת גיל עם - שם חיינו שבע שנים לא קלות . רוב העולים במעברה היו מצפון אפריקה ומעיראק, ומעטים מפָָּרַס, מתימן ומרומניה . היו הבדלים בלבוש, במנהגים ובשפות . הילדים דיברו עברית . הצריף שלנו היה קטן, חלונותיו קטנים וצרים . החפצים המעטים שלנו כיסו כמעט את כל רצפת הצריף . על אחד הקירות נתלו שתי עששיות נפט לתאורה . תחושת המחנק בצריף הצפוף גרמה לי לצאת מייד אל מרחבי הגבעה . שם, לאחר שלמדתי קרוא וכתוב, ישבתי בין סלעים וצמחים וקראתי ספרים . שם התחלתי לכתוב את יומנֵי חיי, בין הסלעים בתוך צמחי בר, רקפות, כלניות ונרקיסים . במשך שבע שנים נהניתי מיוֹפְיָיה של הגבעה בכל עונה מעונות השנה . 1 . למה הוחלט להקים את המעברות ? 2 . לפי התיאור של לידיה וקטע המידע : א . מה הרגישו העולים לקראת עלייתם לארץ ? ב . כתבו שני קשיים שהיו לעולים החדשים במעברה . ג . כתבו שני דברים ששימחו את לידיה כשהייתה ילדה במעברה . לידיה בראב מספרת : אני זוכרת התרגשות עצומה בבית לקראת הנסיעה אל ארץ הקודש, ארץ ציון ירושלים, כפי ששִִׁינְנוּּ בפניי הוריי . התרגשותם דבקה גם בי . בכל יום נהגתי לשאול אותם : "מתי כבר ניסע לארץ ישראל ? " הפלגנו באונייה ואני זוכרת הרבה שירים, פִָּיּוּטִים, המולה ושמחה גדולה . גם אנשים עטופים בטליתות . מן האונייה הגענו למחנה אוהלים בשער העלייה בחיפה . כשנשבו הרוחות בחורף לידיה עם האחים והאחיות שלה במעברה נפלו אוהלים, גם שלנו . בשנת 1960 . לידיה עומדת שנייה מימין . 121
|
|