|
|
صفحة: 119
119 מבוא לפרק בגלל ההבדל הזה אפשר להסתפק בשיטת ערך המקום המקובלת ב - 10 סימנים בלבד ( 1,0 . . . 9 ) . בשיטה זו אין צורך בסימנים נוספים כי המספרים הבאים אחרי 9 נכתבים על ידי שימוש במקום . למשל, כדי לכתוב " 01" אין צורך בסימן חדש - הסימן הקיים 1 יעמוד במקום של העשרות ( ולא במקום של היחידות ) . לעומת זאת בשיטת הגימטרייה, שבה אין משתמשים במקום, יש צורך לתת סימן חדש ל - ,10 ל - 20 וכך הלאה, וכן ל - ,100 ל - 200 וכך הלאה . בגימטרייה אפשר לתת סימנים חדשים למספרים רק עד האות האחרונה באלף - בית ( האות ת ) , ולכן השיטה מסתיימת במספר 400 . למספרים גדולים יותר צריך ליצור סימנים באמצעות צירופים . פתרון חלקי לכך הוא סימון האלפים בנפרד, למשל 5758 ייכתב ה'תשנ"ח . כשעוסקים בתאריך מותר ( ואפילו רצוי ) לוותר על הגרש שאחרי האות ה, לדוגמה : שנת התשנ"ח . במקרה זה יש חשיבות למקום של האות ה : רק כשהיא עומדת בראש המילה ורק כשמדובר בתאריך – משמעותה 5,000 ולא 5 . יצוין כי יש מקרים שבהם נותנים ערכים מספריים גם לאותיות הסופיות : ך = 500 , ם = ,600 ן = ,700 ף = ,800 ץ = 900 . אולם בדרך כלל אין מייחסים לאות סופית ערך שונה מערך של אות שאינה סופית . עוד הבדל חשוב הוא האפס, הקיים בשיטת הספירה המקובלת ואינו קיים בגימטרייה . למעשה באלף - בית העברי הוא אינו הכרחי כמו בשיטת ערך המקום, מכיוון שאין לנו צורך בו כ"שומר מקום" . למשל, המספר 301 ייכתב כך : שא , ואין כל צורך לציין שאין עשרות . ניסיון לבצע תרגילים בשיטה שאיננה שיטת ערך המקום מבליט מאוד את יתרונה של שיטת ערך המקום בביצוע תרגילי חשבון . למשל, בחישובים במספרים גדולים שיטת ערך המקום מאפשרת לעבוד בכל שלב כאילו מדובר במספרים קטנים ( יחידות או עשרות ) , וכך קל יותר לחשב .
|
|