|
|
صفحة: 65
. 4 הקמת הרכבת הקלה בירושלים ובתל אביב : בעוד המהלך אמור לספק פתרונות תחבורה בטווח הארוך , בטווח הקצר העבודות גורמות אי נוחות רבה לתושבים , להולכי הרגל ולעסקים בסביבת העבודות . ניתן לנסח את הפגיעה בשפה של הזכויות המופרות : זכות למעבר בטוח במרחב הציבורי , זכות לבריאות ולהגנה ממפגעים , זכות לגישה חופשית לים , זכות לשקט באזור מגורים . מקרים אלו דומים למקרה שבמשנה : בכולם הציבור עשוי להיפגע מגורמים בעלי אינטרס , כמו האדם המניח את הכד . שאלות על צילום הכביסה של הצלמת סיון אסקיו ( עמ׳ 89 ) בצילום ניתן לראות כביסה תלויה מעל הרחוב . נראה שמדובר בשכונה צפופה שאין בה חצרות או מרפסות שאפשר לתלות בהן כביסה . נוהג זה עשוי להפריע לעוברים ולשבים וליושבי בית הקפה בשל טפטוף מים וחסימת האור ( ואולי גם האוויר ) ברחוב הצר . ואולם , אם הנוהג מושרש ומקובל במקום , יש הרואים בכך שימוש לגיטימי במרחב הציבורי . אפשר להביא דוגמאות שונות לשימוש במרחב ציבורי לצרכים פרטיים בשכונות מגורים במדינת ישראל היום , למשל : חנייה על המדרכה במקום שחסר מקום חנייה , משחקי כדור באמצע הרחוב באזור שאין מגרשי משחקים , הבערת אש וצליית בשר באיי תנועה ביום העצמאות , דוכנים להתרמה או לעידוד הנחת תפילין באמצע הרחוב , הוצאת סחורה למדרכה כדי לעודד קנייה , שלטי פרסומת במרחב הציבורי . שאלות על הכתבה על שלומית מלכה ( עמ׳ 92 - 91 ) לכאורה , לפי המשנה ולפי ההיגיון הפשוט , האחריות למצב שנוצר בכביש הוא של העירייה , מפני שהיא זו המשקה את הצמחים ומאפשרת למים , אף אם לא במכוון , לזלוג אל שביל האופניים . העירייה היא גם זו האחראית לתקינות הדרכים , ועל כן אף אם לא היא יצרה את המטרד , ניתן לטעון כי באחריותה להסירו . ואולם הציבור מעוניין בגינות ציבוריות , והיכולת למנוע זליגה של מים מהגינה לרחוב מוגבלת . בתלמוד מוצאים גישה המצפה מהולך הרגל לפקוח את עיניו ולקבל אחריות להליכתו במקום מסוים , גם אם אחרים נהגו לא כשורה והניחו מכשולים בדרך . אפשר לטעון שבמצב כזה האחריות חלה גם על רוכבי האופניים והקורקינטים . טענה זו עשויה להיות מקוממת , שכן היא עשויה לאפשר לעירייה להימלט מחובתה למנוע מטרדים . לאחר שמקרים של החלקה חזרו ונשנו , והעירייה קיבלה פניות בנושא , נראה שחלה עליה חובת הזהירות , ועליה לעשות מאמץ סביר למנוע מעבר של מים אל הדרך – וגם להזהיר את הרוכבים מאפשרות ההחלקה . העירייה הדגישה בתגובתה את הצבת שלטי האזהרה כדי להבהיר שלא התעלמה מהסכנה . אפשר לטעון שבהצבת שלטי אזהרה אכך מילאה העירייה את חובתה , אבל אם המטרד נמשך ייתכן שהשלטים נועדו לאפשר לעירייה להתנער מאחריות במקום לטפל במטרד ... במבט ראשון , ניתן לומר שלפי המשנה העירייה חייבת לפצות את האישה שהחליקה . המשנה מתנסחת באופן כוללני : “ השופך מים [ ... ] והוזק בהן אחר “ – כך שאפשר להבין ממנה שהאחריות במקרה כזה תחול תמיד על שופך המים . במבט שני , אפשר לטעון שגם המשנה תכיר ביוצאים מן הכלל או שהמקרה שלנו אינו מקרה של שפיכת מים ברשות הרבים , אלא מקרה של מים שזלגו לרשות הרבים . חשוב להדגיש דרך מקרה זה שהמשנה , כמו כל חוק , אינה יכולה לענות על כל המקרים , וייתכנו פרשנויות שונות ליישום המשנה על מקרה אמיתי ספציפי .
|
|