|
|
صفحة: 131
ארבע מתוך תשובות האמוראים על מקורו של טו באב מקשרות את המקור למסורות על אירועים מקראיים . חשוב לשים לב שהתיאורים אינם מתבססים ישירות על המקרא אלא על מסורות בעל פה שרווחו ביחס לסיפורי המקרא . כך , למשל , המשמרות שהושיב ירבעם בן נבט אינם נזכרים במקרא עצמו וכך גם ביטולם בידי הושע בן אלה אינו נזכר שם . אבל עם השנים נוצרו מסורות המרחיבות את הסיפור המקראי , ועליהן מתבססים החכמים כאן . שמות האמוראים בקטע זה מעוררים עניין : שמות מקראיים בצד שמות חדשים ( עולא , יוחנן , רבה , מתנה ); חלקם נקראים בשמם הפרטי ללא תואר ( שמואל , עולא ); אחד נזכר עם שם סבו או סבתו ולא עם שם אביו ( רבה בר בר חנה ); אחד נקרא בשם המזכיר את דבריו (“ רב מתנה אמר : יום שנתנו ... “) . בשלושה מהמקרים אמורא מוסר מידע בשם אמורא אחר . רוב האמוראים הנזכרים כאן הם מבבל , למעט רבי יוחנן שחי בטבריה ועולא שנהג לנוע בין בבל לארץ ישראל . אפשר לבחון עם הלומדים איזו מהתשובות בתלמוד משכנעת אותם ביותר , איזו מדברת אליהם ביותר , ואיזו נראית להם הסיבה המוצלחת ביותר לקיומו של חג . דרך שאלה זו אפשר לדון בערכים הגלומים במסורות על טו באב . משנה , מסכת תענית , פרק ד משנה ה ; תלמוד בבלי , מסכת תענית , דף כח עמוד א ( עמ׳ 232 ) בספר הבאנו את המקורות בסדר הפוך : קודם התלמוד – ואחריו המשנה . מובן שהמשנה קודמת , והברייתא בתלמוד ( המופיעה גם בתוספתא ) מסבירה אותה ומספקת רקע היסטורי לתאריך הנזכר בה . מומלץ לעיין בטקסטים המלאים בדף המקורות . המסורת במשנה והרחבתה בברייתא מתבססות על פסוקים מספר נחמיה המתארים את האמנה שחתמו היהודים בירושלים לאחר השיבה מגלות בבל . נוסף על ההתחייבות לקיים את המצוות , התחייב העם לתחזק את בית המקדש . החותמים על האמנה מצהירים שם , בין השאר : “ והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה׳ אלהינו ככתוב בתורה “ . מכאן התפתחה המסורת , שקבוצות שונות בעם אחראיות לספק את העצים להקרבת הקורבנות במועדים קבועים . המשנה מפרטת את המועדים האלה , ובהם את טו באב , ומגלה שכל מי שאבות אבותיהם לא השתתפו בהגרלה המקורית מימי נחמיה הם אלו שהיו מביאים את העצים בטו באב . חשוב להדגיש שהיוקרה החברתית כאן תלויה בחובה ולא בזכות . מן המקורות נראה כי המשפחות מעוניינות להביא את העצים וכי הכללת “ כל מי שטעה בשבטו “ אינה נתפסת כהטלת עול על קבוצה זו אלא כמתן הזדמנות לשותפות . במילים אחרות : זכות היא להשתתף במימון עבודת המקדש . אפשר לחשוב עם הכיתה אם יש תחומים בחייהם או בחיי החברה בת זמננו שבהם חשוב לאנשים להיות אלו שתורמים , ואפילו נאבקים על האפשרות לעשות זאת . מכאן ניתן להגיע לדיון על המוטיבציות של בני אדם לתרום לחברה שבקרבה הם חיים . הבאת עצים לבית המקדש אינה נושא מוכר , וקשה לחברו לעולמם התרבותי המוכר של הלומדים . לכן השאלות על משנה זו אינן ממוקדות במהות הבאת העצים אלא בערך הנלווה של חלוקת הנטל בין נבחרות לבין שוויון . לומדים יכולים להתחבר לנושא זה מתוך מצבים יומיומיים שגרתיים השאובים מן המציאות הכיתתית . לא פעם המורה ממנה כמה לומדים אחראים לנושא מסוים . מה ההרגשה שלהם כשרק קבוצה מסוימת נבחרה ? מנעד הרגשות יכול להיות רחב – מקנאה ושאיפה להשתייך ועד הקלה ושמחה על השחרור מהחובה .
|
|