|
|
صفحة: 92
משנה זו מציגה לראשונה את התשתית החברתית של איסוף כסף ומצרכי מזון וחלוקתם לעני . התשתית החברתית מורכבת משני מוסדות עיקריים : התמחוי והקופה . נפגוש אותם גם בתקופת ימי הביניים , ואחר כך נבחן אם וכיצד הם באים לידי ביטוי במערכת הרווחה במדינת ישראל . התמונה בעמ׳ 152 של בית תמחוי היא דוגמה אחת מיני רבות . לכן מומלץ לבקש מהלומדים לחפש עוד תמונות או לברר אם יש ביישוב שלהם מוסדות תמחוי וקופות צדקה . שורות 5 - 4 במשנה מתארות את פעולות העני ולא את אחריות החברה . אם לעני יש די אוכל לשתי ארוחות ביום , הרי שאין הוא זכאי לקחת מן התמחוי . אם לעני די משאבים ל - 14 ארוחות , קרי : לכלכל את עצמו במשך שבוע , גם אז אין הוא זכאי לקבל צדקה מן הקופה . זה הזמן לשוחח עם הלומדים על יושרה והגינות . אפשר להרחיב נקודה זו בעזרת משנה ט , האחרונה בפרק ח , המגנה את הלוקחים ברמייה ומתחזים לנזקקים , ובכך נוטלים לעצמם כספי ציבור שלא כדין . “ וכל מי שאינו צריך לטל ונוטל , אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות “ ( מסכת פאה , פרק ח משנה ט ) – לא זו בלבד שהמשנה מגנה את מי שלוקח למרות שאינו עני על פי הקריטריונים שנקבעו , אלא אף מקללת אותו שיהיה זקוק לעזרת אחרים ותלוי בהם . לעומת זאת , ממשיכה המשנה ומברכת : “ וכל מי שצריך לטל ואינו נוטל , אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו “ ( שם , משנה ט ) – אדם נזקק הזכאי לדמי קופה ותמחוי ואינו נוטל מהם , ברכה שורה עליו , ובימי חייו יוכל לפרנס לא רק את עצמו אלא אנשים נוספים . שאלה 4 ( עמ׳ 151 ) המשנה מתארת כי הקופה נאספת בידי שני גבאים , ומתחלקת בשלושה . אי אפשר שלא לתהות מאין נובע ההבדל במספר האנשים . תשובות רבות לכך : אם למדתם את פרק )“ 3 צדק צדק תרדוף “) , הלומדים כבר יודעים שבדיני ממונות הרכב בית הדין הוא של שלושה שופטים . המשנה קובעת שאת חלוקת כספי הציבור יעשה גוף שהוא כמו בית דין – ועדה בת שלושה חברים . המשנה קובעת יותר אנשים שיחלקו את הכסף ( שלושה , לעומת שניים שאוספים ) , כדי ליצור מנגנון פיקוח על כספי הציבור . עובדה זו מדגישה את החובה החברתית - שהכסף המיועד לנזקקים יגיע ליעדו . משנה , מסכת פאה , פרק ח משנה ח ( עמ׳ 155 ) משנה זו מזמנת דיון מעמיק בנושא התמונה בעמ ' 152 הגדרת העני – סוגיה שאינה חד משמעית הן מבחינה יחסית מצד החברה והן מבחינה יחסית מצד הפרט , באופן שהוא תופס את עצמו . המשנה קובעת קו מינימום , שלפיו מי שאין לו מאתיים זוז נחשב לעני . זהו למעשה קו העוני של אותה תקופה . קו עוני קובע כללי התנהגות מצד החברה כלפי העני ומצד העני כלפי החברה . אדם שאין לו מאתיים זוז זכאי לקבל מתנות עניים וחובה לחברה לתת לו אותן . לקט , שכחה ופאה הן מתנות לאביונים שאינן שכיחות בימינו כפי שהיו בתקופה המבוססת על חברה חקלאית . מי שיש לו מאתיים זוז ומעלה אסור לו לקחת . זו נקודה החוזרת על עצמה מהמשנה הקודמת . לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים למצבים שבהם היה ריכוז של כסף , והדבר יצר מרמה ועיוות הצדק . גם התנאים ערים ליצר החמדנות , ולכן חוזרים ומזהירים מפני נטילה שלא בצדק מן הקופה הציבורית .
|
|