|
|
صفحة: 118
ממחרת השבת : בספר מוצע הפירוש המסורתי , ממחרת היום הראשון של פסח . אך סביב הפרשנות של ביטוי זה התנהל בתקופות שונות פולמוס פרשני עמוס אמוציות , שכן הפרשנות השפיעה על לוח השנה ועל השליטה בו ( ראו עמ׳ 213 בספר הלימוד ) . קבוצות שונות החזיקו בדעה ש “ שבת “ כאן , כמו במקומות אחרים במקרא , היא היום השביעי בשבוע . אם כך , הספירה תמיד מתחילה ביום ראשון , וחג השבועות תמיד יחול ביום ראשון ללא קשר ליום שבו חל פסח . אבל כאן מתעוררת בעיה נוספת : באיזו שבת מדובר : לפני פסח , בתוכו או אחריו ? חשוב לתת לגיטימציה לכך שהלומדים יעלו גם הצעות פרשניות שאינן זהות לאלו שבספר ולחדד את ההבחנה בין פירוש פשוט (“ פשט “) ובין פירוש מסורתי , שאולי נובע משיקולים נוספים . דברים , פרק טז פסוקים ט - יא , טז ( עמ׳ 212 - 211 ) בעמ׳ 211 מובאים הפסוקים המרכזיים ( ט - יא ) לגבי חג השבועות , ופסוק נוסף ( טז ) מובא בעמ׳ . 212 בפסוקים אלו הכיתה תיתקל בפעם הראשונה בשם “ חג השבועות “ . הפסוקים לקוחים מקטע שגם הוא כמו הפסוקים מספר שמות מתאר רק את שלושת הרגלים ולא את כלל החגים . הקובץ פותח בתיאור נרחב של פסח . חג השבועות נראה כמין ספיח של פסח , וגם חג הסוכות מוזכר בקצרה . פסוקים אלו מוסיפים נדבך חשוב לחג השבועות : שמחה המשתפת את כל המשפחה וגם את שולי החברה במקום מרכזי מקודש . מעניין להשוות את מועד החג בפסוקים אלו למועד המתואר בספר ויקרא . בוויקרא ראינו ניסוח מעט עמום , “ ממחרת השבת “ , ואילו כאן אפילו אין תאריך אלא מצוין אירוע חקלאי – ראשית הקציר : “ מהחל חרמש בקמה “ . השעורה מבשילה לפני החיטה , ולכן תחילת הקציר מזוהה עם קציר השעורים המתקיים בסביבות פסח . נראה שהפסוקים מצווים על האדם לקחת מתוצרי הקציר , לעלות לרגל עם הקהילה כולה ולאכול את התבואה החדשה במקום המקודש . זאת לעומת הציווי בוויקרא , שממנו נראה שהכוהנים מקריבים קורבן מרכזי . בפסוקים אלו רואים גם היבט חברתי חדש : לא רק להשאיר לעניים מעט תבואה בשדה , אלא גם לכלול אותם בתוך השמחה המשפחתית . הבדל נוסף בין פסוקים אלו ובין הפסוקים בספר ויקרא הוא הנמען : הציווי בוויקרא הוא “ וספרתם לכם “ ברבים , ואילו בדברים הוא מנוסח בלשון יחיד : “ תספר לך “ . הבדל זה נמשך גם לגבי מה שמתרחש בתום 50 הימים הנספרים : ספר ויקרא מתאר חובה ציבורית : “ והקרבתם מנחה חדשה לה׳ “ ( המפורטת בדקדקנות בפסוקים שעליהם דילגנו – ויקרא , פרק כג פסוקים יז - כ ) , ואילו ספר דברים ( פרק טז פסוק י ) מצווה על היחיד להביא למקדש “ מסת נדבת ידך אשר תתן “ – מתנה אישית . אפשר להרחיב עם הלומדים על האופי השונה המשתקף בכל אחד משני המקורות – טקס רשמי שהכוהנים מנהלים עבור העם הנשאר בבית ורק שובת ממלאכה ( ויקרא ) מול טקס שבו כל משפחה וקהילה משתתפת השתתפות של ממש בעלייה לרגל . אפשר להקביל זאת לטקסים המוכרים לנו היום , כגון ההבדל בין טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בהר הרצל ובין אירועי “ זיכרון בסלון “ או טקס בתנועת הנוער . הפסוק מספר דברים ( עמ׳ 212 ) עוסק בהיבט נוסף של חג השבועות – העלייה לרגל . היבט זה חובר להיבטים אחרים שראינו עד כה – הבאת ביכורים וחגיגה עם המשפחה והקהילה במקום מקודש . בהקשר זה מעניין לחשוב על המובן הכפול של “ שלש רגלים “ – שלוש פעמים ושלושה מועדים של עלייה לרגל . המילה “ זכורך “ שבפסוק מפורשת בספר הלימוד כמתייחסת לגברים , כפי שמקובל לפרש אותה . ואולם הוספנו הרחבה בעניין . חשוב לתת מקום להרחבה זו ולעמוד על כך שכבר לפי תיאורי המקרא נשים היו שותפות במצוות העלייה לרגל . אפשר לפתח דיון בעניין הציווי בתורה המתייחס לגברים בלבד ובנסיבות ש ( למרות זאת ) הביאו נשים לעלות למקדש .
|
|