|
|
صفحة: 80
כאן אפשר להרחיב עם הלומדים על ארוחות סטנדרטיות – מה נכלל בהן ומה לא – ועל פירושים להתחייבויות אחרות שאינן מוגדרות , כגון “ מתנה “ , “ נסיעה “ , “ בילוי “ וכדומה , שעשויות ליצור ציפיות שונות אצל אנשים שונים . לא יצאת ידי חובה עמהם : המושג “ לצאת ידי חובה “ משמש בספרות ההלכה לתאר ביצוע תקין של מצווה המוטלת על אדם . המושג המקביל בלשון ימינו הוא “ מילא את חובתו “ . רבי יוחנן בן מתיא טוען כאן כלפי בנו שאין באמת דרך למלא את החובה במקרה זה , שכן כל עוד התחייבותו להסעדת העובדים לא הוגדרה , המעביד חייב בסעודה מקסימלית . שהם בני אברהם , יצחק ויעקב : האב במשנה משתמש בביטוי ציורי . להבנתו , זכותם של הפועלים נובע מהיותם בניהם של אבות האומה . בדימוי זה חבויה ההצהרה כי על אף מעמדם הכלכלי - חברתי הממשי של הפועלים , יש לראות בהם בני אצילים . עד שלא יתחילו : לפני שיתחילו . בלשון המשנה “ עד שלא “ פירושו “ בזמן שעדיין לא “ . על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד : “ על מנת “ בלשון המשנה פותח תנאי שנקבע בין הצדדים . האב אומר לבנו שיקבע מראש עם העובדים במפורש שהארוחה שהוא מתחייב לספק להם תכלול לחם וקטנית בלבד , וכך לא תוכל להיות להם תביעה כלפיו ליותר מזה . לפי האב , ללא קביעה זו מראש , יהיה ביכולתם לטעון שבעל הבית לא עמד בחובת ההסעדה . הכול כמנהג המדינה : מנהג המדינה משמש כאן להגביל את חובת המעביד . לפי רבן שמעון בן גמליאל , אם המעביד לא הגדיר את היקף הארוחה שתסופק לעובדים , המחויבות שלו תהיה לפי הסטנדרט המקובל במקום ולא יותר מכך . זאת בניגוד לעמדתו של רבי יוחנן בן מתיא . השימוש במושג “ הכל כמנהג המדינה “ כאן שונה מהשימוש בו בחלק הראשון של המשנה . כאן הוא משמש לטובת המעביד , ואילו בחלק הראשון של המשנה תפקידו להגן על העובד . ויקרא , פרק יט פסוק יג ; דברים , פרק כד פסוקים יד - טו ( עמ׳ 139 ) בשני מקומות בתורה מצויים ציוויים הפונים אל המעביד ומזהירים אותו להקפיד על תשלום משכורות לעובדים בזמן . אפשר ללמוד כל מובאה בפני עצמה ואחר כך להשוות אותן זו לזו . לחלופין אפשר לחלק את הכיתה לשתי קבוצות ולתת לכל אחת ללמוד מובאה אחרת ולענות על השאלה – עד מתי צריך המעביד לשלם לעובד – ואז להשוות את התשובות . אפשר גם לסמן על הלוח או על מסך את המילים הדומות בשתי המובאות ( לא תעשק ; רעך / אחיך ; לא תלין עד בקר / ולא תבוא עליו השמש ) ולדון בהבדלים . ואלו הם ההבדלים המרכזיים : . 1 האדם שעליו התורה מגינה : בספר ויקרא האיסור על עושק הוא ציווי כללי לאדם כלפי זולתו , לאו דווקא למעביד כלפי העובד . בספר דברים האיסור על עושק מופנה אל המעביד כלפי העובד שלו . בספר ויקרא הציווי מתייחס ל “ רעך “ , ואילו בספר דברים הציווי מתייחס גם ל “ אחיך “ וגם ל “ גרך “ – אדם זר שבא לגור באופן מתמשך בגבולות הקהילה . . 2 מועד התשלום : ההבדל הבולט הוא שבעוד ספר ויקרא אוסר על המעביד להשאיר את השכר אצלו עד הבוקר , ספר דברים קובע כי על המעביד לשלם את השכר עוד במשך יום העבודה . אפשר להבין ציוויים אלו כמשלימים ולא כסותרים זה את זה : ספר ויקרא אוסר על המעביד לשלם לעובד כשהוא חוזר לעבוד למחרת ( ועל ידי כך בעצם להכריח אותו לבוא לעבוד אצל אותו מעביד ביום הבא ) . מכיוון שאנשים בדרך כלל לא הסתובבו בחוץ בלילה , המשמעות המעשית של הציווי בוויקרא היא שעל המעביד לשלם בסוף יום העבודה . אם כך , אין הבדל גדול בין הציווי בוויקרא ובין הציווי בדברים , הקובע אף הוא כי יש לשלם עוד ביום העבודה .
|
|