פרק 6: כבודו של אדם

صفحة: 71

סביבו ( ישן , עיוור ) אינו נפגע מהמעשה שנעשה לו , ואדם המזלזל בכבודו העצמי ( עירום בציבור ) ויתר למעשה על כבודו . כנגד זה המשנה קובעת כי המבייש בכל המקרים האלה – חייב . אדם עיוור או ישן אולי אינם מודעים לנעשה להם , אך החברה הסובבת מודעת – ולפיכך כבודם נפגע . ייתכן שאדם עירום ויתר על כבודו בהיבט מסוים , אך אין פירוש הדבר שהוא ויתר על היבטים אחרים של כבודו העצמי . בשורה 6 ( עמ׳ 108 ) המשנה מתארת מצב מוזר : אדם נפל מהגג על אדם אחר וגרם לו נזק פיזי . לאדם הנפגע נגרמה גם פגיעה בכבוד , מפני שאנשים לעגו לו על המקרה שאירע לו או מפני שנגרם לו מום המבייש אותו . המשנה קובעת כי הנופל חייב על הנזק הפיזי , שכן חיוב על נזק אינו תלוי בכוונה . לעומת זאת , על מרכיב הבושת הוא פטור , מפני שחיוב על בושת נפסק רק כשהמעשה נעשה בכוונה . אפשר להבין את ההבדל בדרך זו : כשאדם ניזוק פיזית , אין לנו עניין להבין אם הפוגע התכוון לכך או לא , אבל נחפש דרך לפצות את הניזוק . האחריות במקרה זה רובצת על המזיק , שחוסר הזהירות שלו גרם לנזק . לעומת זאת , פגיעה בכבוד היא עניין חברתי ועל כן יש משמעות לכך שאדם התכוון לבייש את זולתו . ללא מרכיב הכוונה – הפוגע אינו חייב . תוספתא , מסכת בבא קמא , פרק ט הלכה יב - “ המבייש את חבירו ערום “ ( עמ׳ 109 ) מהמשנה עברנו לתוספתא , המפורטת יותר מהמשנה . התוספתא מקבלת את עמדת המשנה - שהמבייש את העירום חייב , אך טוענת שלמרות זאת קיימות רמות של ביוש , וביוש אדם עירום חמור פחות מביושו של אדם לבוש . כך גם לגבי בית המרחץ – מקום שנורמות הלבוש וההתנהגות בו שונות מן הנורמות הנהוגות ברחוב . עם זה , יש הבדל בין שני המקרים : בבית המרחץ , כמו בחוף הים או בבריכת השחייה בימינו , נורמות הלבוש אומנם שונות , אך הן ידועות ומקובלות , ואדם הנוהג לפיהן במקום שכזה אינו נתפס כחריג . לעומת זאת , כשהמשנה מדברת על אדם עירום בסיטואציה אחרת , היא מתכוונת לאדם החורג מאוד מנורמות הלבוש המקובלות במרחב הציבורי . התוספתא קובעת שיש הבדל בחומרת הפגיעה באדם הנמצא במקום שבו נהוג לבוש נורמטיבי לעומת פגיעה במי ששרוי במצב שבו חלק מכללי הכבוד ממילא אינם מופעלים . בחלקה השני התוספתא מפרטת את העיקרון שבמשנה , “ הכל לפי המבייש והמתבייש “ , וקובעת מדרג על בסיס חלוקה מעמדית - כלכלית . אפשר להוסיף לכך צמדים נוספים , למשל : מנהל לעומת עובד זוטר , אדם מוכר לעומת אדם זר ; אדם פרטי לעומת תאגיד או מוסד ציבורי . יש מקום לדון בהבחנה זו בביקורתיות ולחשוב בכיתה אם החברה שלנו מעניקה כבוד שווה לאנשים שמעמדם שונה . משנה , מסכת בבא קמא , פרק ח משנה ו - “ התוקע לחברו “ ( עמ׳ 112 ) משנה זו ממשיכה לפתח את החיוב בגין “ בושת “ . תחילה היא קובעת את התעריפים לסוגי הפגיעה השונים , אחר כך דנה בשאלת הדיפרנציאליות של הפיצוי , ולבסוף חותמת בסיפור “ צבעוני “ על ביוש והתדיינות משפטית . המקרים בחלק הראשון לקוחים ככל הנראה ממציאות החיים בתקופת התנאים , ואפשר ללמוד מהם על התרבות באותה תקופה . ככל הנראה המשנה מתייחסת לפעולות שנעשו בפומבי , כך שהאדם לא רק הושפל אישית ונגרם לו כאב , אלא הוא גם חש פגיעה בכבודו אל מול הסובבים אותו . מעניין לראות שבתרבות של המשנה הרעשה באוזן נחשבה מעשה מבזה , אך סטירה - פחות מהרעשה . סטירה נחשבה פחותה בפגיעתה גם ממכה בגב כף היד . מעשים אחרים , כגון הפשטה של גבר או פיזור וגילוי שערה של אישה במרחב הציבורי , נחשבו לחמורים במיוחד , שווי ערך למכה בגב היד או לתלישת השיער .

السابق  |  التالي