|
|
صفحة: 31
לכולם . כולם עובדים שם : כל השכנים והשכנות , כל העולים החדשים מהארצות השונות . כמו משפחה . רק המנהל מגיע מהעיר הגדולה בחליפה אפורה ... הילדים נולדים . הם גדלים יחד בחצרות הבניינים הפשוטים שהוקמו עבור העולים שהגיעו לא מזמן . דומים לרכבות - הבניינים האלה . ארוכים ארוכים . אבל בחצרות שביניהם משחקים הילדים עד שמתחיל להחשיך . אז נשמעות קריאות האימהות לעלות הביתה לארוחת ערב . רק עוד כמה דקות , אימא , אנחנו באמצע המשחק ... 30 שנה עוברות . מהר כל כך הן חולפות . הילדים גדלו ועזבו . עכשיו הם באים לבקר . גם הילדים שלהם יורדים לחצר שבין הבניינים ומשחקים ... אותם משׂח ָקים . המשחקים לא משתנים . וההורים - עכשיו הם סבא וסבתא - עדיין במפעל , הם עדיין לא זקנים . המפעל הוא כמו בית , כמו משפחה . כשלמישהו נולד נכד או נכדה , מביאים כיבוד לכולם - עוגיות מעמוּל עם תמרים ומיץ תפוזים . גם המנהל בחליפה האפורה מתכבד . טעם גן עדן , הוא אומר , ואוסף את הפירורים שנדבקים לו לסנטר . יום אחד הם מגיעים למפעל ומוצאים את השער סגור . מה קורה ? כל העובדים עומדים ליד השער ולא מבינים . אחרי כמה זמן יוצא המנהל . הפנים שלו אפורות . אני מצטער , הוא אומר . סוגרים את המפעל . המפעל מפסיד כסף , לא משתלם להמשיך להחזיק אותו . יש תחרות , ומפעלים בארצות אחרות מייצרים יותר בזול . אולי יעבירו את המפעל למקום אחר , אולי לחו " ל . שם השכר שצריכים לשלם לפועלים נמוך יותר , אז זה יהיה יותר רווחי . ומה אתנו ? מה אנחנו נעשה ? אנחנו כבר מבוגרים . לא יודעים לעשות שום דבר אחר . זאת העבודה שלנו כבר 30 שנה , מאז שהגענו לארץ . זה הבית שלנו . זאת המשפחה שלנו ... מישהו אומר : אולי נעשה הפגנה ... ? לא יכולים לסגור את המפעל שלנו סתם ככה , בלי שום אזהרה ... מהיום למחר ... הממשלה צריכה לעשות משהו , היא לא יכולה להפקיר אותנו ... היא שלחה אותנו לכאן ... ו - 30 שנה זה הבית ... זה המשפחה ... כל יישוב צריך מפעל , שיהיה לאנשים איפה לעבוד , לא ?! המנהל בחליפה האפורה מנגב את הזיעה מהמצח שלו ושותק .
|
|