|
|
صفحة: 166
" אני שומעת , " עניתי בעצב , וכבר התחלתי לתכנן בראשי את התכנית . כי כזאת אני – שונאת לבקש בקשות , ועוד יותר שונאת – לשמוע את התשובה " לא " . איך יכולתי להסביר לה שלכל הילדים בכיתה שלי יש פייסבוק , ושבהפסקות כל הבנות מדברות רק על מה שקורה בפייסבוק , למשל על קבוצת המעריצים החדשה שפתחו לזמר ג ' סטין ביבר , על הצעת החבר וּ ת שביקש עידן מעינב בפייסבוק , ועל מה שכתבו על אילנה , המורה להתעמלות . אולי אם אימא הייתה שומעת פעם אחת את שרון , מלכת הכיתה , אומרת , " יש לי כבר מאה שמונים ושבעה חברים בפייסבוק , תתפ ֹּ וצצ וּ מקנא ָה , " היא הייתה מבינה . תתפוצצ וּ מקנאה - مات حسدا אני באמת התפ ֹּ וצצתי מקנא ָה . לא בגלל מספר החברים שלה , אלא כי לי אין אפילו חבר אחד , כי אני היחידה , המוזרה , שאין לה פייסבוק . שמעתי איך הבנות קובעות להיפגש זו עם זו אחר הצהריים כדי להתכתב עם כל החברים , והלב שלי התפ ֹּ וצץ . שוב אני מחוץ למשחק . לא ! החלטתי . אסור לי לוותר על זה . אני חייבת להיות שם . כשהגענו הביתה , נכנסתי לחדר שלי עם נינג ' ה . התיישבתי מול המחשב ופתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי . לא הייתה לי שום הודעה חדשה . ידעתי שכולם שם , בפייסבוק , ורק אני כאן לבדי , סגורה בחדר . נמאס לי מההורים האלה , חשבתי וניסיתי לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד . " פייסבוק " , כתבתי בג וּ גל . לילי , מיה זר , 2008
|
|