|
|
صفحة: 52
צרכי ר בּ ים דּ בר שהוא לצרך ה צּ בור . לדגמה : מתר בשבת לדבר על דּ ברים הנוגעים לכלל ה צּ בור , גם דּ ברים שאסור לע שׂ ותם בשבת ( ואם היו ענין פרטי היה אסור גם לדבר עליהם בשבת ) . קנס לפעמים קנסו חכמים אדם שעבר על ה דּ ין , ואסרו עליו דּ בר שאינו אסור מ צּ ד עצמו . לדגמה : מי שב שּׁ ל בשבת במזיד ( מתוך ידיעה ש זּ ה אסור ) – קנסו אותו חכמים שאסור יהיה לו להנות מהאכל גם לאחר ה שּׁ בת . רא וּ י למאכל א . ראוי למאכל אדם : מאכל שרב האנשים אוכלים אותו . ב . אינו ראוי למאכל אדם : מאכל שאנשים אינם אוכלים אותו . יש סבות שונות מ דּ וע דּ בר אינו ראוי למאכל אדם – לפעמים מפני שהוא מאוס , ולפעמים מפני בעיות כשרות . ג . ראוי למאכל כלב : מאכל שנתן להאכילו לחיות ובהמות . בדרך כלל , הג דּ רה זו באה בהמשך להג דּ רה של ' אינו ראוי למאכל אדם ' , כלומר , אנשים אינם אוכלים אותו , אך הוא ראוי לחיות ובהמות לאכילה . מעמד האוכל משפיע על ההלכה . לדגמה : מתר שיהיה בבית חמץ שאיננו ראוי אף למאכל כלב . ראו גם : ' על ידי ה דּ חק ' . ר שׁוּ ת ה יּ חיד א . שטח , בית או חצר , ה שּׁ יכים לאדם פרטי ( בנגוד ל 'רשות הרבים ' ) . ב . בהלכות שבת , לא הבעלות קובעת אלא צורת המקום : שטח ( וכן ארון , תבה או עגלה ) שארכו ורחבו ארבעה טפחים ( 32 X 32 סנטימטר ) או יותר , והוא מ קּ ף גדר או קירות בגב הּ ע שׂ רה טפחים ( 80 סנטימטר ) ומעלה – נחשב לרשות היחיד , ואסור להעביר ממנו בשבת חפצים לרשות הרבים ( למשל לרחוב שאינו מג דּ ר בערוב ) או מהרחוב אליו . ר שׁוּ ת הר בּ ים א . אזור שאינו שיך לאדם פרטי אלא לכלל . למעמד האזור יש משמעיות הלכתיות רבות בדיני נזיקין , דּ יני טמאה וטהרה , דּ יני אבדה ודיני קנין . ב . לענין שבת : רשות הרבים הוא אזור שנועד לשמושם של הרבים , ויש לו משמעיות הלכתיות לדיני טלטול והוצאה
|
|