החייכן

صفحة: 181

שנאתי אותו . עד הנה לא החלפתי עמו אפילו מילה אחת , אבל שנאתי אותו . האם אינכם שונאים לפעמים מישהו שאינכם מכירים ? סתם בגלל מ בּ ע עיניים דלוח כלשהו או בדומה ? אם כן , תם סיפורי ונשלם . בחורים טובים אתם , אין לכם דעה קדומה , ולכן אין טעם בשמיעת סיפור מעשה שבו הסכל וּ ת והרשע משמשים בקודש ומולכים בכיפה . אך אם חלשים אתם ושונאים בלי סיבה , ככל שיכול אדם לשנוא בלי סיבה בימי נעוריו , המ שׁךְ הסיפור לכם הוא . משצלצל הפעמון וקרא לתלמידים להיכנס לכיתות , עמד המחייך מן הצד וחיכה בשקט . מבטי התלמידים החולפים על - פניו והחותרים להגיע למקום מושבם לא הטרידוהו , כנראה , שכן עמד שם בפתח הכיתה ממתין ומחייך . מדוע חייב היה דווקא שכני לספסל להיות נעדר אותו יום , אין בידי להשיב לכם . אולם מדוע החליט המורה שזה החייכן , הזר החדש – זה שעיניו גדולות ומביטות בעיניך בלי רתיעה , מדוע ישב הוא על - ידי , יודע אני גם יודע . זהו חשבון ישן ביני ובין המורה שעדיין לא נפרע , על - פי חשבונו של המורה . והוא מנסה היה פעם לחדשו בצורת ציונים עלובים וצווים מסוג זה . זהו מקרה פעוט וישן . איזו בחינה בהנדסה שבה הצטיינתי יתר על המידה – לדעת המורה בעזרת שכני המוכשר , ולדעתי בגלל נקרא לזה שילוב נסיבות מתאים . בקיצור , מורה זה עשה מאמצים הראויים להערכה לחשוף את פרצופה האמיתי של הפרשה האומללה , ומשלא עלה בידו , הטעימני מע וּ ל וֹ הקשה . ה וֹ שבת החייכן לידי היתה רק חוליה בשרשרת ייסורים ארוכה . הוא התיישב לידי מחייך , וכי לא כך חשבתם ? הצצתי בו , הפעם בגניבה . רגיש היה מאוד , הסב את ראשו אלי והביט בי גלויות , ישר בלי רתיעה . עדיין היה מחייך . " איזה מין טיפוס" חשבתי , והשפלתי את מבטי . דמי עלה לראשי – הוא ממש הטעימני עלבונות . בהינף יד זריז תיחמתי את קו הגבול שבין שני חלקי השולחן . סיימתי את משיכת עפרוני מעשה אומן . קו עבה , גס , מתוח היה לסימן גבול . " את זה אל תעז לעבור " סיננתי סינון של ארס . הזר הסב את ראשו אלי . בניחותא הסב , ושוב חייך . " מה זה , הוא אידיוט או משהו כזה ? " הרהרתי . השיעור עבר חיש קל . הייתי עסוק בשמירת גב וּ ל וֹ ת ממלכתי , והזמן חלף מהר . משנשמע צלצולו הגואל של הפעמון , אפילו הצטערתי מעט . " מילא " , חשבתי , " בשיעור הבא אדאג שגם רגליו לא יעברו את החצי המוקצב . לשון אחר , מה שטוב מעל לשולחן טוב מתחתיו . " ואז הכניס מישהו לכיתה כדור - רגל . בדרך כלל שימש אצלנו כדור - רגל ככדור - רגל , לפעמים שימש הוא גם כדור - יד . והכיתה ? בדרך - כלל היא שימשה כיתה , ולפעמים , באין משגיח , היא שימשה לנו מגרש משחקים . עתה הצטרפו שתי האפשרויות הפחות שכיחות והפכו לכדור - יד פרוע . הבנות נמלטו בצווחות חדווה . הבנים , הבנים , הבנים בהא הידיעה , נותרו בה , והיו זורקים את הכדור זה לזה במרץ רב . החייכן עמד מן הצד ליד אחד החלונות – מחייך . ואז תפסתי את הכדור . " תפוס ! " צעקתי לחייכן והטלתי בו את הכדור . שיקעתי בהטלה זו את מלוא כוחי . היא היתה , אפשר לומר , מן הלב ומהולה בהרבה שנאה לנער המחייך , שלא הרע לי ולא הזיק לי מעולם , שעמד ליד החלון והביט בנו בעיניו הגדולות . הכדור טס מעל לראשו של הנער ונתקע בחמת זעם בחלון . נשמע קול נפץ זכוכית , והכדור נעלם . הכיתה נשתקעה בדומייה כבדה , מתוחה . כמה שניות אלם ואחר כך שלל קולות . " איך זה קרה ? " " מי זרק את הכדור ? " " שמע , השמשה מרוסקת לגמרי . " ושוב באחת דומייה

السابق  |  التالي