|
|
صفحة: 88
הנאום בטקס קבלת פרס אנדרסן . 1 הספר האי ברחוב הציפורים זכה בפרס ספרותי חשוב הנקרא על שמו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן . בטקס החגיגי שהתקיים בשוודיה לרגל הענקת הפרס נשא אורי אורלב נאום מרגש . התחלתי לקרוא בגיל צעיר . הספרים האהובים עליי היו ספרי מלחמות והרפתקאות . ככל שקראתי יותר , כך גברה קנאתי בגיבורי הספרים . למה קורים להם כל כך הרבה דברים מסעירים , ולי לא קורה שום דבר ? רק מכריחים אותי לאכול , לישון בצהריים וללכת לבית הספר . לא היה דבר שנוא עליי יותר מבית הספר . ואז פרצה המלחמה . אבא שלי עזב את הבית במדי קצין , ואני הייתי גאה בו מאוד . לא היה יותר בית ספר . האומנת והמבשלת נעלמו מהבית . היינו רק אמא , אחי ואני . אחרי חודש של הפצצות נמלטנו עם אמא מבניין מגורים בוער , ורצנו ברחוב . להבות זינקו מחלונות הבתים . אישה צועקת קפצה מקומה עליונה , ואמא לא הניחה לי להסתובב ולראות . פתאום הבנתי שזה קורה גם לי . הנה אני מתחיל להיות גיבור של סיפור הרפתקאות . מובן שהיו דברים מכאיבים ומפחידים בילדותי , אבל היו גם דברים מדהימים ומרגשים . חוויות שאפשר להתנסות בהן אך ורק בזמן מלחמה . כמו תותח עזוב , שפוצצנו לא בכוונה את הקנה שלו אחרי שחבריי ואני הקשנו על פגז שהיה תקוע בקנה , או סוס מת , שפתח פתאום את פיו וצחק . כאשר נעלמו כל בני משפחתנו , השכנים והידידים , התחלתי לספר לעצמי סיפור שהכול - המלחמה , הגטו , הגרמנים והיהודים - לא קורה באמת . אני בנו של קיסר סין . אבי , הקיסר , ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה , והזמין עשרים מנדרינים חכמים לעמוד סביב סביב . אבי הקיסר הורה להם להרדים אותי ולגרום לי לחלום את החלום הזה . הוא רצה שאלמד כמה נוראה המלחמה , וכשבעצמי אהיה קיסר אחריו , שלא אעשה מלחמות . רשימת האנשים שאנחנו , אחי ואני , חבים להם את חיינו ארוכה למדיי , וקודם כול אמא , ז וֹ פיה זלדה א וֹ רל וֹ בסקה מ בּ ית ר וֹ זנצוויג . אני זוכר , דיברנו פעם על המתים שראיתי כל בוקר ברחובות גטו ורשה בדרכי למורה הפרטית שלי . אמא , כרגיל , חזרה והדגישה את קדושת חיי האדם , וניסתה להסביר לי כמה טרגי מותו של כל אחד , יהיה מי שיהיה . " אפילו רובינשטיין המשוגע ? " שאלתי . " בוודאי " , אמא אמרה . " כל אדם הוא עולם ומלואו . גם רובינשטיין המשוגע . " שאלתי אותה : " והיטלר ? " אמא התבוננה בי רגע ממושך , ואז הפנתה את ראשה , והלכה לרחוץ כלים . דודה סטפה , אחות אבי , הבטיחה לאמא שתציל את הילדים אם יקרה לה משהו , ואמנם קיימה את הבטחתה , לעתים תוך סיכון החיים . מובן שאנחנו חבים את חיינו גם לאנשים רבים אחרים , שהזדמנו בדרך הארוכה . אזכיר רק אחד . שוטר חרש פולני , סרג'נט זוזק , בא באביב 1943 להוציא שני ילדים יהודים , אותי ואת אחי , מחדר קטן על גג בית דירות , אחרי הלשנה של שכנה . מעניין אם אחי , שנמצא כאן עכשיו , זוכר עדיין איך שתק ולא ענה על שאלות השוטר . רק בתום החקירה , כשהשוטר כבר עמד לעזוב , פתח אחי את פיו ושאל : " אתה לא לוקח אותנו ? למה אתה לא לוקח אותנו ? אתה לא איש רע ? " השוטר עמד רגע דומם , ואחר כך אמר : " לא , אני אדווח בגסטא פּוֹ שאתם ילדים פולנים . ואני כן איש רע " . עיתונאית שאלה אותי האם אני רואה את עצמי כסופר שואה לבני הנעורים . הזדעזעתי . כתבתי עשרים וחמישה ספרים לגילים שונים , ארבעה מהם מדברים על תקופת השואה . אבל אני לא כתבתי אותם כדי להביא את השואה לילדים .
|
|