|
|
صفحة: 86
לא כתבתי אותם כדי להביא את השואה לילדים . כשם שילדותם של אמנים בתחומים כמו ציור , מוזיקה וקולנוע , מהווה מקור השראה ביצירתם , כך גם הילדות שלי , לפני המלחמה , במהלכה ואחריה . מה שמניע אותי כל חיי הוא הדחף לספר סיפורים . קיבלתי מכתבים רבים מילדים , שקראו את " האי ברחוב הציפורים " . אני רוצה להזכיר ילד מציריך ששאל אותי : " האם הכתיבה עוזרת לך להתגבר על הדברים שקרו לך בעבר " ? תשובתי הייתה שאינני יודע . אני יכול להתייחס אל הדברים האלה אך ורק כפי שהם נחרטו בזיכרוני כילד . זה כאילו שאני מתהלך על פני אגם קפוא , וכל הזמן נשמר שלא לדרוך יותר מדי חזק , מפני שהקרח דק . הוא עלול להישבר , ואז אשקע לתהום . לסיום דבריי אני רוצה להודות לחבר השופטים של פרס אנדרסן , ולסניף הישראלי שהמליץ עליי . כמו כן , אני רוצה להודות להנס כריסטיאן אנדרסן , לא רק על סיפוריו הקסומים אלא גם על עצם קבלת הפרס . אני מבקש להודות למתרגמים , שתרגמו את ספריי לשפות שונות , ופתחו ליצירתי את גבולותיה של ישראל . אני רוצה להודות לכל הנוכחים כאן , ידידים ואורחים , על שכיבדתם אותי אורי אורלב ( מימין ) ואחיו מגיעים למחנה עולים בעתלית אחרי מלחמת העולם השנייה
|
|