|
|
صفحة: 139
מקורות מים נוספים כמויות המים המתקבלות מן המקורות הטבעיים של הנגב לא יכולות לספק את הצרכים של כל תושבי האזור , ולכן יש צורך במקורות מים נוספים . מים מובלים - החל בשנת 1956 מ וּ עברים מים מצפון הארץ וממרכזה לחלקה הדרומי של המדינה . תחילה ה וּ בל וּ המים ממעיינות הירקון ( ליד רֹ אש העין , ( באמצעות קו מים הנקרא “ קו ירקון-נגב . " בשנת 1964 ח וּבּ ר הקו למפעל המים הראשי של ישראל - “ המוביל הארצי" - ומאז ועד היום המים מגיעים לנגב באמצעות מערכת המים הארצית . מים מות פּ לים - מקור המים העיקרי להת פּ לה הוא מי התהום המליחים המצויים באזור הר הנגב והערבה . מ ֵ י קולחים - הנגב הצפוני מקבל אספקת מים גם ממי קולחים , המגיעים אליו בעיקר ממפעל השפד"ן . בשנים האחרונות מ וּ קמים מכונים לטיהור שפכים סמוך לחלק מיישובי הנגב . מי הק וֹ לחים משמשים לחקלאות ולתעשייה . קרקעות לא פוריות והכשרתן לחקלאות בחלקים נרחבים בנגב לא התפתחה קרקע כלל . ובמקומות שבהם התפתחו קרקעות , הן אינן פוריות . זאת מאחר שאין בהן כמות מספיקה של חומרים אורגניים - חומרים מן החי ומן הצומח , המשמשים כחומרי מזון חיוניים לצמח . יתר על כן , ריכוז המלחים בקרקעות הנגב הוא גבוה . בגלל שתי הבעיות האלה , קשה להשתמש בקרקעות הנגב לצורכי חקלאות . נכיר 3 מסוגי הקרקע הקיימים בנגב , ונברר כיצד מכשירים כל קרקע לחקלאות : בצפון הנגב הקרקע הנפוצה היא לס ֵ - קרקע הנוצרת מחלקיקי אבק וחול הנישאים ברוח . המקור לחלקיקי החול והאבק הוא בנגב עצמו , וגם במקומות רחוקים יותר - באזורי המדבריות של חצי האי ערב , בסיני ובצפון אפריקה . החלקיקים שוקעים במקומות שונים ברחבי הנגב , אך בעיקר במקומות שבהם האוויר לח יותר . במהלך הזמן הגרגירים ששקעו הופכים לקרקע הלס . כדי לשפר את פוריותה של קרקע הלס , חורשים ומאווררים אותה , ומוסיפים לה דשנים וחומרים אורגניים שונים . בזכות הטכנולוגיה המודרנית וחומרי הדיש וּ ן , חלקו הצפון-מערבי של הנגב הפך לאזור חקלאי משגשג . כאשר קרקע הלס נרטבת בגשם , חלקיקי הקרקע נצמדים זה לזה והיא הופכת למשטח אט וּ ם - מי הגשם אינם מחלחלים לתוכה אלא זורמים מעליה . כאשר הקרקע מתייבשת , נוצר המראה הסדוק הנראה בתמונה . הנחת צינור המים אל הנגב נמשכה שנים אחדות . תמונה זאת צולמה בשנת . 1962 אפשר לראות בה את פעולת החפירה וההטמנה של הצינור מתחת לפני הקרקע , ולהתרשם מקוטרו .
|
|