|
|
صفحة: 93
היא חיכה . בטח שהיא מוכנה . זה יהיה כמו אז , כשהיא עזרה לו לצבע את בית הצעצוע , או כשהיא עזרה לו בעצוב הסופי של הבבות . זה יהיה כמו שהם נטעו את עץ האשוח בגנה , כשאבא אמר שהם צות מנצח . " בטח שאני מוכנה " , היא אמרה . "הרי אתה אבא שלי , לא " ? אבא צחק . " אנחנו צות מנצח " , הוא אמר . הוא הרים את ליזי והניף אותה מעל לראשו . הוא יצא בריצה מסביב לחדר , היא בידיו , כאלו היא עפה , וליזי צחקה וצחקה וצעקה , " הרגלים שלי כבר באויר ? בטח שכן ! בטח שכן " ! ... " אולי גם אני ארשם לתחרות בעצמי . אולי אני אכין כנפים גם בשבילי " . " אנחנו נרשם יחד " , אמר אבא . "נהיה משפחה של צפורים אנושיות " ! " בוא נתחיל " , אמרה ליזי , והם יצאו לגנה בריצה . הם החלו לאסף נוצות מתחת לעצים . ... ליזי ואבא שלה עבדו כל היום , אל תוך הלילה . הם אספו נוצות ושרוכים וחוטים ופסות בד וקולבים וסרטים וכפתורים וחרוזים . הם הצמידו ותפרו , חברו וקשרו . למחרת בבקר הכנפים של ליזי , המקור שלה וציצת הראש היו מוכנים . ליזי ואבא עמדו ליד הדלת , והכנפים על גבם . הם היו עיפים אך מרצים , גאים כל כך בעצמם . ליזי נשענה על אביה ואמרה שהוא צדק , הם באמת נבחרת מצינת . אור השמש הבהיק מעבר לגגות , מבעד לענפי העצים ועל פניהם המאשרות והנרגשות . צפורים ציצו ושרקו מסביב .
|
|