ההתמודדות עם החילוניות ההחלטה שקיבלה הציונות הדתית להשתתף בתנועה הציונית ולימים בחיי מדינת ישראל , חייבה אותה להתמודד עם שאלת היחס ליהודים הנחשבים על-פי ההלכה ל"עוברי עבירה" - כלומר , למי שעוברים על המצוות . שאלה זו קיבלה משנה תוקף לנוכח העובדה , שראשי התנועה הציונית ומנהיגיה היו חילוניים , ושדווקא העוברים על המצוות עסקו בבניין הארץ . ? הרב מוהליבר שהיה מראשוני הרבנים שהצטרפו לתנועת " חיבת ציון , " קבע במילים מפורשות , כי ערך מעשיו של יהודי החי בארץ-ישראל ואינו מקיים מצוות , רב יותר מערך מעשיו של יהודי החי בחו"ל ומקיים את המצוות כולן . מכאן , שמעשיו של היהודי החילוני לא רק שאינם מחללים את קדושת הארץ ואינם גורמים למי שמשתתף עמו במעשה זה "להתחבר לרשע , " אלא יש בכוחם גם להביאו לשמירת התורה והמצוות . תפיסה זו , שראתה בחילון תופעה חולפת וברעיון הציוני - תרופה לה , הייתה משותפת גם לרבנים האחרים שהצטרפו ל"חיבת ציון , " ולימים לתנועה הציונית . הרב ריינס , מייסד " המזרחי , " הביע את תקוותו , כי " ההשבה אל היהודים מסבבת גם את ההשבה אל היהדות ** " . מה שנאמר על-ידי הרב ריינס בנימה של תקווה קיבל ...
إلى الكتاب