|
|
صفحة: 88
המשך מעמי 86 בריאות ושלמות עלינו אחריהן , אידה ואני , אל הקרונות . כאן כבר לא הציק לנו איש . אך הכול סביב גסס ונע קדימה , ליעד שלא ידענו את שמו , אך הרגשנו אותו כולנו - מוחלט וסופי . זה קרה בעצירה סתמית בדרך . לא הייתה שם כל תחנה , מסביב היה משטח שלג ענק וריק , ובאמצע הלא כלום נעצרו פתאום הקרונות ועמדו וחיכו . מי הייתה זו בינינו שהדליקה שוב את יצר החופש והחיים והציעה שנסתלק ? אינני זוכרת . אבל זוכרת את הרגע ההוא . הייתה דממה מקפיאה . איזו אדישות אילמת שמעבר לכול , ואיש לא שם לב למתרחש . לאט החלקנו מהקרון אל תוך השלג , חומקות ותופסות מסתור בגב הקרון האחרון , ואז , פתאום , נשף הקטר , הקרונות טולטלו והרכבת הפליגה על הפסים ... ונעלמה . נותרנו שתיים , בעולם ריק , לבן ומקפיא . שתי נערות יהודיות - בלב גרמניה . לא הייתה לנו נפש , לא הייתה לנו כתובת תקווה . בוהות שאלנו אחת את השנייה : ועכשיו - לאן ? הריק הבוהק סביב איים באין . להישאר במקום - חרץ גזר דין אחד : לקפוא בשלג . חייבות היינו לזוז ולנוע . פסי הרכבת השחורים היו המסילה היחידה במרחב הלבן - שבנו ועלינו עליהם והתחלנו לצעוד על הפסים . לא הרחקנו ללכת . מסילת הקרונות הובילה לשער האחד הפתוח של מחנה ברגן בלזן . ברגלינו שלנו הגענו לשם - פוסעות על אותם הפסים השחורים , ונכנסות אחרי קרונות היהודים בשער הגיהנום . ... על שקרה לי בברגן בלזן עד יום השחרור , אולי אספר בהמשך , אך פה רציתי לציין את שחזר ותמך את חיי : החברות . הנה סיפרתי על שלוש הבריחות עם אידה . אידה - איך יכולתי לכל שקרה לי , בלעדיה !? היינו שתיים שהן אחת - בגורל , בתעוזה , בחלוקת פרוסת הלחם ובתמיכה אחרונה ואוהבת על סף הייאוש ... ופה , מה אגיד ? לא אוכל שלא לעצור ולספר על סופה של אידה . 5-ב ובאפריל , 1945 היום בו נכנסו האנגלים למחנה ברגן בלזן , נרצחה אידה ביריות הגרמנים . ?
|
|