|
|
صفحة: 149
השימוש בלשון העברית מצטמצם החל בתקופת התלמוד חדלה העברית להיות שפה מדוברת והייתה ללשון הקודש – שפת התנ"ך , התפילה והפיוט . רוב הספרות ההלכתית נכתבה בארמית , ובתקופת הגאונים גם בערבית . רק במאה העשירית חזרה העברית לשמש באופן חלקי בדיבור , בקריאה ובכתיבה של יהודים באירופה הנוצרית . בארצות האסלאם החל במאה העשירית עיסוק שיטתי בדקדוק ובמחקר הלשון העברית , אבל לשון הדיבור היום-יומית הייתה הערבית . חוץ מהפיוטים , שרובם נכתבו בעברית , הייתה הערבית גם שפת הכתיבה של היהודים בארצות האסלאם , וספרי הגות ופרשנות נכתבו בערבית-יהודית ( עמ' . ( 95 רב סעדיה גאון המדקדק הראשון עד המאה העשירית היו סימני ניקוד וטעמים שהשתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה , אבל לא הייתה תפיסה דקדוקית של השפה העברית . כמו בפרשנות המקרא , גם בתחום הלשון העברית נחשב רב סעדיה גאון לפורץ דרך . כנראה הספר הראשון שחיבר רס"ג היה ספר האגרון , והוא נועד להקל על המשוררים במלאכת החריזה . חלקו הראשון של הספר היה מילון מסודר בסדר הא"ב של ראשי המילים , ואילו חלקו השני מסודר בסדר הא"ב של סופי המילים . נכלל בו גם חלק שעסק בשורשי המילים ובמבנה השיר . הספר נכתב בעברית , ובמהדורה השנייה הוסיף בו רס"ג תרגום ערבי לכל מילה . ספר אחר שכתב רס"ג היה ספר צחות לשון העברים . הספר נכתב בערבית-יהודית וכלל תיאור שיטתי של הלשון העברית – האותיות , התנועות , הדגשים והעיצורים הגרוניים – אך לא ענייני תחביר . בספר ניכרת השפעה של תורת הדקדוק הערבי וכן השפעת המושג הערבי צחות הלשון . לדעת רס"ג , בלא ידיעה והבנה של הדקדוק לא תהא הלשון נכונה וצחה . צחות הלשון – הידע הלשוני של המשכיל היהודי , המקביל לדמותו של המשכיל הערבי , . "אדיב"ה הידע הלשוני נדרש כדי לקרוא את המקרא בדייקנות ולהבינו , להתפלל תוך כדי הקפדה על הטעמים , לכתוב איגרות ולחבר שירים . פרק 13 לשון , פיוט והגות עברית בימי הביניים בימי הביניים התפתחה יצירה יהודית חדשה בתחום הלשון , השירה והפיוט , ונכתבו ספרי הגות ומוסר . מה היו החידושים בתחומים האלה ? כיצד נתנה היצירה היהודית מענה לאתגרי הקיום היהודי בימי הביניים ? דקדוק ומחקר בלשון העברית
|
|