|
|
صفحة: 70
55 . להדליק נר באושוויץ א . חוויות במסע לפולין ( מעובד ) " בגיל שלושים ושש , בזמן הנסיעה לפולין , נשברה לראשונה החומה , שהסתירה ממני , כל ימי ילדותי ובגרות , את השואה . עד אז הסיפורים והשירים של השואה הוסתרו ממני . אני זוכר את ימי השואה . העצרות , הטקסים , הצפיחת , עמידות ההם , ה " . "יזכור התנהגתי כמו כולם , על פי הכללים : עומד דום , מוריד עיניים , מסתכל ברחמים על תמונות מן השואה . אבל בתוכי - לא קרה דבר . הרגשתי ריק , סגור , בעצם לא הרגשתי שום דבר . הייתי כמו שחקן , י שאין בפנים מה שרואים בחוץ , עומד ועושה על הבמה מה שאומרים לו לעשות . הביקור בפולין היה בשבילי מסע אל עצמי , שמטרתו הייתה לשבור את החומה ולמצוא דרך אל הכאב ואל הבכי " . כך כתב איתן שחר מאוניברסיסת בן גוריון בנגב , בעבודת מחקר שכתב על מסעות בני נוער ישראליים לפולין . איתן שחר ליווה במשך מספר שנים בני נוער במסעות למחנות ההשמדה ולאתרי זיכרון , לעיירות ולמרכזים יהודיים שנהרסו בשואה . העבודה מבוססת על שיחות עם נערה אחת , תלמידת תיכון , מאחד הקיבוצים בצפון ישראל , ועל יומן שכתבה . לפני היציאה למסע התכוננו הצעירים לסקסים , שהם יערכו באתרים , שבהם הושמדו יהודים . הסקטים תופסים מקום חשוב במסע . רותם , תלמידת תיכון בכיתה " ' ב , כתבה בי 1 מנה . - " באושוויץ היה טקס "לכל איש יש שם . " בטקס כל ילד קרא את שמות בני משפחתו שנרצחו בשואה , והדליק נר לזכרם . מאוד התרגשתי לקרוא את השמות , והרגשתי , שבכך תרמתי מעט לזכרון משפחתי שאיננה . הטקס בבירקנאו היה מוצלח , וגם קטע הקריאה שלי יצא טוב . לא התרגשתי , והרגשתי הקלה , כשהגענו לסוף הטקס . הביקור בשני המחנות האלה לא עורר אצלי שום רגש של כאב או הזדהות " . רותם כתבה גם על הטקס במיידנק : י " בחתו לעשות את הטקס בקךמטוריום = ) המקום שבו שרפו את הגופות . ( קטע הקריאה שלי היה הראשון , וברגע שהתחלתי לקרוא , התחיל לרעוד לי הקול , ואחר כך רעדו לי גם הרגליים והידיים . קראתי מהר ולא ברור . רציתי נורא לבכות . כשהטקס נגמר , טלי ( המדריכה ) אמרה לי , שצריך הרבה חוזק לעשות סקס במקום כזה , ובאותו הרגע התחלתי לבכות בהיסטריה . הרגשתי כל כך רע , ואני לא יודעת למה " ... אחרי שחזרו ארצה הסתכלו רותם וחבריה שוב ושוב בתמונות ובסרטים שצילמו , והכינו את טקס יום השואה בבית הספר . רותם כתבה ביומנה : " ביום השואה אנחנו ארגנו את הטקס בבית הספר . אני זוכרת שהרגשתי ביום השואה , כאילו זה היה טקס , שרק אנחנו השתתפנו בו . כל החברה של הכיתה שלנו ישבו בשורה הראשונה , ולא ראיתי מי שישב מאחור . הרגשתי , כאילו זה משהו רק שלנו , לא של כל בית הספר , וכל מי שישב מאחור לא שייך לזה . אחר כך היו אנשים שבאו והעבירו ביקורת על הטקס שלנו ... חלק אמרו , שהטקס לא היה מספיק אישי ... ושזה לא היה מספיק מךגש ... מה שאמרו על הטקס שלנו מאוד פגע בנו באיזשהו מקום . כי מה אמרו ? - שאנחנו באים ולא גורמים לאנשים להתרגש , ולא גורמים לאנשים לבכות , כאילו - אין לנו קשר לזה , וכאילו אנחנו לא מספיק מרגישים ...
|
|