|
|
صفحة: 22
אומרים לי , עמוס , רק שלא תסדר לנו שום הפתעה , אתה שומע , רק שלא תהיה לנו חולה , אתה שומע , ושלא תתקרר ושלא תיפול עד מחר אחרי הצהר"ם . בערב האחרון היו אומרים לי : שתלך מוקדם לישון , שיהיה לך כוח מחר בסלפון , אני לא רוצה שהם ישמעו אותך שם , כאילו שלא אכלת . כך היו בונים את ההתרגשות . אנחנו גרנו ברחוב עמוס , ובית המרקחת היה במרחק חמש דקות הליכה , ברחוב צפנ ; ה , אבל כבר בשלוש היה אבא אומר : " את אל תתחילי שום דבר חדש עכשיו , שלא תה" בלחץ זמן " . " אני בסדר גמור , אבל אתה , עם הספרים שלך , שלא תשכח לגמרי " . " אני ? אשכח ? הלוא אני מסתכל בשעון כל כמה רגעים . ועמוס יזכיר לי " . הנה , אני רק בן חמש או שש , וכבר מוטלת על" אחריות היסטורית . שעון יד לא היה ולא יכול היה להיות לי , ולכן הייתי רץ כל רגע למטבח לראות מה אומר המתקתק , וכמו משגר חללית הייתי מכךיז : עוד עשרים וחמש דקות , עוד עשרים , עוד חמש עש י רה , עוד עשר וחצי דקות וכשהייתי אומר עוד עשר וחצי דקות היינו קמים , נועלים היטב את הבית ויוצאים שלושתינו לדרך , שמאלה עד המכולת של אדון א 1 סטר , ימינה לרחוב זכחה , שמאלה לרחוב מלאכי , ימינה לצפניה , ומיד היינו נכנסים לבית המרקחת ואומרים : " שלום וברכה אדון היינמן , מה שלומך ? אנחנו באנו לטלפן " . הוא ידע , כמובן , שביום רביעי אנחנו נבוא לטלפן לקרובים בתל אביב , וגם ידע , שצבי עובד בקופת חולים , ושלחיה היה תפקיד רציני במועצת הפועלות , ושיגאל יגדל ויהיה ספורטאי , ושהם חברים טובים של גולדה מאיךס 1 ן ושל מישה ק 1 ל 1 ךני , שנקרא כאן משה ₪ 1 אבל בכל זאת הזכרנו לו : "אנחנו באנו כדי להתקשר לקרובים שלנו בתל אביב " . אדון היינמן היה אומר : " כן . כמובן . תשבו בבקשה " , והיה מספר לנו את בדיחת הטלפון הקבועה שלו : פעם אחת , בקונגרס הציוני בציריך , בקעו פתאום שאגות נוראות מתוך איזה חדר צדדי . שאל בךל ל 1 קר את הךצפלד מה פשר הצעקות , והרצפלד השיב , לו שזה החבר רובשוב מדבר עכשיו עם בן גוריון בירושלים . מדבר עם ירושלים , השתומם ברל לוקר , אז מדוע הוא לא משתמש בטלפון ? אבא היה אומר : "עכשיו אני אחייג " . ואימא : "זה עוד מוקדם , אריה . זה עדיין כמה רגעים לפני הזמן " . והוא היה אומר : "כן , אבל עד שמקבלים קשר " . ( לא היה אז חיוג ישיר . ( ואימא : "אבל מה יהיה , אם במקרה נקבל קשר תיכף ומיד , והם עדיין לא שם " ? אבא היה עונה : "במקרה כזה אנחנו פשוט ננסה עוד פעם " . ואימא : "לא , הם ידאגו , הם יחשבו שהפסידו אותנו " . בעוד הם מתווכחים כבר הייתה השעה כמעט חמש . אבא היה מרים את השפופרת , בעמידה ולא בישיבה , והיה אומר למרכזנית : "שלום לך גברתי . אני אבקש תל אביב " 648 ( או משהו דומה . חיינו אז בעולם של שלוש ספרות . ( לפעמים קרה שהמרכזנית הייתה אומרת : "בבקשה לחכות אדוני , עוד כמה רגעים , עכשיו מנהל הדואר מדבר " . או אדון סיטון . או אדון נשאשיב . ואנחנו היינו נלחצים קצת , כי מה יהיה ? מה יחשבו עלינו שם ? יכולתי לראות ממש את החוט היחיד הזה , המקשר את ירושלים עם תל אביב ודרכה - עם כל העולם , והקו הזה תפוס , וכל זמן שהוא תפוס - אנחנו מנותקים מן העולם . החוט הזה מתפתל בשממה , בטרשים , מתפתל בין הרים ובין גבעות , ואני חשבתי שזה נס גדול . ורעדתי : מה יהיה , אם בלילה תבואנה חיות רעות , ותאכלנה את החוט ? או ערבים רעים יחתכו אותו ? או "כנס בו גשם ? תהיה דליקת קוצים ? מתפתל לו שם חוט דק כזה , פגיע , בלי שמירה , נקלה בשמש , מי יודע . הייתי מתמלא הרגשת תודה לאנשים שמתחו את החוט הזה , אמיצי הלב , זריזי הכפיים , הרי זה לא כל כך פשוט , למתוח חוט מירושלים עד תל אביב . מתוך ניסיון ידעתי כמה קשה היה להם . פעם מתחנו חוט מהחדר שלי לחדר של אליהו פרידמן , בסך הכול מרחק שני בתים וחצר , חוט שפגט , עניין שלם , עצים בדרך , שכנים , מחסן , גדר , מדרגות , שיחים .
|
|