|
|
صفحة: 77
אותם היהודים , אותן הנשים , אותן הצעקות , אותה האשפה , כמו שם . אלא שהמהומה וההמולה כאן גדולים הרבה יותר . והרעש חזק יותר , מהדהד יותר . גם הבניינים גבוהים יותר . הרבה יותר . שש קומות כאן ממש בדיחה . יש בתים של שתים- עשרה קומות . ושל עשרים . ושל שלושים . ושל ארבעים . ואפילו גבוהים עוד יותר . אבל על זה - אחר כך . לעת עתה אנחנו עם החבילות שלנו ברחוב . עוד יש לנו כברת דרך ארוכה ללכת ברגל . כאן קוראים לזה "הקן . " ואנחנו ווקן . ראשון הולך משה הכורך ברגליו הקצרות . אחריו הולכת אשתו פ 0 יה השמנה . הרגליים בקושי נושאות אותה , כל כך שמנה וכבדה היא . אחרי פסיה הולכים פיניה ום"בל שלו . מן הווקן של פיניה אפשר להתפקע מצחוק . פיניה כשהוא הולך , הוא מקפץ קצת ברגליו הדקות והארוכות , שנתקלות זו בזו . מכנס אחד שלו משולשל ואחד מופשל . המגבעונת מו 0 סת לאחור . העניבה הפוכה . דמות משונה , מתחננת להצס"ר על הנייר . אני וחברי מנדל הולכים מאחור , אחרי כל האחרים . אנו נעצרים כמעט לפני כל חלון-ראווה . מוצא חן בעינינו שהכתובות ביידיש ושמוצגים שם כל הדברים היהודיים ; סידורים , סליתיםקטנים , כיפות , מזוזות , מצות - בתוך כל זה , ממש בראשית החורף , מצות ! משמע , עיר יהודית . אבל לעמוד הרבה זמן לא נותנים לנו . אימא קוראת לנו : "הנה בואו " ! וצריכים ללכת .
|
|