|
|
صفحة: 193
פרנץ ליסט - וירטואוז הפסנתר , 1886-1811 ליסט זכה בעיקר פרסומו בזכות היותו וירטואוז , הפסנתרן הגדול של המאה . 19-ה וירטואוז נזקק להופעה חיה חד-פעמית שאי אפשר לחזור עליה או לשחזרה , והיא ניזונה מהשראה הדדית של האמן והקהל . בהופעה כזו ניתן היה לאתר ספונטניות וייחודיות , והקהל הגיב בהתאם ; ברגשנות , ביראה ובהתפעלות . בקריקטורות שמקור ההשראה שלהן היה המיתולוגיה היוונית הופיע ליסט כחצי אדם וחצי פסנתר , או כפסנתרן בעל ארבע ידיים ועשרים אצבעות . קריקטורות אלו משקפות מיזוג של הכלי והנגן . ליסט קיבל השראה מהכנר האגדי ניקולו פגניני Paganini ) ע , 1840-1782 , ( Niccol שהמחיש בדמותו את פולחן הווירטואוזיות של המאה 19-ה בשני מובנים : השתקפות של רוח הרומנטיקן האינדיבידואל , ודמות המבצע-האמן המתעלה מעל לגבולות הכלי שלו . הטכניקה הווירטואוזית של ליסט חשפה אפשרויות הצללה חדשות של הפסנתר ( שהורחב לשבע ורבע אוקטבות ) שלא נשמעו לפני כן : פסז'ים באוקטבות ובדצימות , אפקטים של אקורדים כרומטיים , חיקוי צליל הפעמונים או הנבל , שרשראות טרילים , ארפג'ו , אין-ספור אפשרויות של חלוקה בין הקו השירתי והקישוט , או non legato בתוך פסז'ים מהירים . כדי להפגין את הטכניקה המדהימה שלו חיבר ליסט אטיודים קונצרטנטיים , רפסודיות הונגריות , ולס מפיסטו" ) , ( " בלדות , נוקטורנים , פנטזיות ועיבודים לפסנתר ; אלה כללו , למשל , את תשע הסימפוניות של בטהובן , יצירות וירטואוזיות לכינור של פגניני , סצנות מתוך אופרות ולידר של שוברט , והרחיבו את הדימוי הצלילי של הפסנתר . בשנים 1847-1839 ניהל ליסט קריירה וירטואוזית , שאין דומה לה בהיסטוריה של הביצוע . הוא נדד בכרכרה בכל רחבי אירופה וביצע שלושה-ארבעה קונצרטים בשבוע . את אירופה שטפה " ליסטומניה" של גלי הערצה והיסטריה . אלה נדחו בבוז על ידי שופן , שומן ומנדלסון , ונחשבו בעיניהם לוולגריים . ליסט , שנהג בראוותנות באולם הקונצרטים , היה משליך את כפפותיו לרגלי הבמה . מעריצותיו ( לרוב ממעמד האצולה ) המתינו לו על מדרגות המלון שבו התגורר ובידיהן זרי פרחים , ומקהלות זמרים ליוו אותו בדרכו למשכנו אחרי הקונצרטים . ליסט הוא שטבע את המונח "רסיטל" בעקבות קונצרט למבצע יחיד שנתן בלונדון . 1840-ב 1848-ב החליט ליסט לנטוש את הקריירה שלו כפסנתרן ופנה לניצוח ולהלחנה . יצירותיו המאוחרות לפסנתר נמנעות מווירטואוזיות לשמה ומציגות את הטכניקה החדישה של הטרנספורמציה התמטית ושפה הרמונית עשירה . הסונטה בסי מינור ( 1853 ) מייצגת היטב מגמה זו . היצירה היא בעלת פרק אחד ארוך שבו מעובדים ארבעה נושאים העוברים אין-ספור טרנספורמציות . מבחינת הצורה אפשר לראות את היצירה כסונטה רחבת ממדים , אך גם כבעלת ארבעה פרקים המנוגנים ברצף , ללא הפסקה . אמנם ליסט מכנה את היצירה " , "סונטה אבל למעשה זוהי מעין פנטזיה המשכתבת את המוטיבים המרכזיים שחוזרים על עצמם . זוהי אחת מיצירות המאה 19-ה שבהן הארגון של הסונטה והחופש של הפנטזיה מתערבבים זה בזה , ואחת מיצירות המופת הפסנתרניות של הרומנטיקה . האזינו לסונטה בכבר נאמר לעיל שהפואמות הסימפוניות של ליסט השפיעו על מלחיני המאה . 19-ה גם לעקרון הטרנספורמציה התמטית ולהרמוניה הכרומטית שלו הייתה השפעה מכרעת על מלחיני תקופתו , והם אף זכו להדים במוזיקה של סוף המאה 19-ה וראשית המאה . 20-ה : Saint-Rieul Dupouy " נשמתו של ליסט מובילה את ידיו . הוא מנגן יותר באמצעות לבו מאשר בעזרת האצבעות , באינטליגנציה שלו ובכל הווייתו . לפעמים הוא נשען לאחור , ונדמה שהוא קורא , באוויר , מוזיקה שהיא חלום , או שהוא מתרגם משהו מן ההרמוניות , ואז הוא משעין את ראשו על המקלדת , כביכול כדי להחיות אותה , נאבק עם הקלידים , מחבק , ממגנט ( אותם ) בידיים מלאות כוח ... ואז , זה כבר לא הפסנתר שאתה שומע ; זוהי תזמורת של אלף צבעים וקולות " . פנטזיה - במאה 19-ה זוהי יצירה כלית חופשית בצורתה , עשירת דמיון ובעלת אופי של אלתור .
|
|