|
|
صفحة: 173
המקצב החריף הפותח את הפרק שולט לכל אורך הסקרצו , והסולו של התוף בתיבה 5 מגביר את תחושת ההילולה השטנית . בהמשך , החל מתיבה , 9 נשמעות ארבע כניסות דמויות פוגה בכלי הקשת . כמו בכל סקרצו , גם כאן קיים טריו ( תיבות : ( 530-416 המקצב הקופצני נעלם והתנועה נינוחה יותר וזורמת ברבעים . הטריו הוא ברה מזו'ר ובמשקל של 4 רבעים , (!) ולאחריו חוזר הסקרצו . הפרק כולו מסתיים בקודה ובשלוש תיבות של " מכות" חריפות באוניסונו של כל כלי התזמורת . הפרק השלישי " איטי מאוד ושירתי" , ( Adagio molto e cantabile ) כולל שתי סדרות של וריאציות המבוססות על שני נושאים , אדג'יו ואנדנטה . נושאים אלו מלאי הבעה , מעין שירים ללא מילים המבטאים תפילה , נחמה , געגועים ותהילה . פרק הפינאלה רחב היריעה כולל רצ'יטטיב כלי וקולי . לאחר הפתיחה באקורד דיסוננטי חריף הוא מביא מעין סיכום של כל נושאי הפרקים הקודמים . פרק זה הופך לנקודת השיא של היצירה . הוא משלב תזמורת , מקהלה וסולנים ומסתיים במנגינה המפורסמת , ה"אודה לשמחה" על פי שילר , הקוראת לאחדות , לשלום ולאחווה ומובאת בווריאציות שונות . הפרק מציג מבחר צורות מוזיקליות ומצבי רוח : אופרה ( סולנים , מקהלה ותזמורת , ( רצ'יטטיב ( קולי וכלי , ( מרש בעל אופי " , "טורקי כורל , נושא ווריאציות ושיר . הפרק ארוך ביותר ומאופיין בריבוי הוראות טמפו וביצוע . בין כל פרקי הסימפוניה מקשר מוטיב משותף אחד : המרווח הפותח של הקווינטה הזכה . היא מופיעה בנושאים של כל הפרקים ואף משמשת מסגרת מלודית למנגינה הסימטרית שבפרק המסיים . הסימפוניה התשיעית היא יצירת ענק הן בממדיה והן בחדשנותה . היא פורצת דרך ומרגשת מבחינת המסר שהיא נושאת לבני האדם באשר הם . גם הרביעיות והסונטות לפסנתר האחרונות של בטהובן שוברות את מוסכמות הצורה . הרביעייה אופוס 131 בדו דיאז מינור , למשל , מורכבת משבעה פרקים ולא מארבעה כמקובל . הם מבוצעים ברצף מההתחלה ועד הסוף , וכל פרק גולש לבא אחריו גם מבחינה טונלית . הרביעייה פותחת בפוגה המציגה את החומר הנושאי והטונלי של כל היצירה . בין שבעת פרקיה יש פרק וריאציות הפותח ברצ'יטטיב , סקרצו בעל נימה הומוריסטית ופרקים בצורת הסונטה . קיים קשר נושאי בין הפרק הפותח לפרק המסיים הקושר ומלכד את היצירה כולה , וכן קיימים לאורכה קשרים תמטיים סמויים . ביצירה זו משלב בטהובן ישן וחדש , מסורת וחידוש , לכדי אחדות אחת .
|
|