|
|
صفحة: 159
מאפיינים מוזיקליים של הרומנטיקה הרומנטיקה במוזיקה המשיכה להשתמש בכלים הצורניים של הקלאסיקה , אך פיתחה בעיקר את ההרמוניה ואת הגוון . ההתעניינות בצבע המוזיקלי באה לידי ביטוי בגישה חדשה לדינמיקה , למנעד ( רגיסטרים קיצוניים ) ומעל לכול לתזמור . מלחינים רומנטיים גילו את המצלול העשיר והחושני והשתמשו בגוון ליצירת מצב הרוח והאווירה הרצויים . הרחבת התזמורת בעוד תזמורת טיפוסית מן המאה 18-ה כללה 40-כ נגנים , תזמורת בת המאה 19-ה כללה 90-כ נגנים . התרחבות התזמורת אפשרה הרחבת הפוטנציאל והאופק הדינמי של המוזיקה , וענתה בדרך זו על נטייתה של המוזיקה הרומנטית להגדיל את טווח ההבעה ולפנות אל קהלים גדולים יותר . הקונצרטים נערכו באולמות קונצרטים פומביים , ולא עוד בפני קהל נבחר ומצומצם בחצרות מלכים ואצילים . בעקבות חידושי המהפכה התעשייתית השתכלל גם ייצור כלי הנגינה וחל מהפך בגישה לכלי הנשיפה מעץ וממתכת : כלי הנשיפה מעץ עברו שיפורים טכניים שהקלו על הנגנים להפיק צלילים רבים יותר , הן מבריקים ומהירים והן מלודיים והבעתיים . כלים כדוגמת קונטרבסון , קלרינט-בס , קרן אנגלית ופיקולו השתלבו לא פעם בתזמורת , במיוחד ברגיסטרים הקיצוניים . גם משפחות כלי המתכת והנקישה של התזמורת קיבלו תפקיד פעיל יותר . המלחינים הרומנטיים הגדילו את קבוצת כלי המתכת כששיתפו טרומבונים , טובות , ויותר קרנות וחצוצרות . שכלול הכלים , למשל באמצעות הוספת שסתומים , אפשר לקרנות ולחצוצרות לנגן גם צלילים כרומטיים . מצלולים תזמורתיים מבריקים התבטאו בשימוש במצילתיים ובשליש . אפקטים חדשים נדרשו מכל כלי התזמורת במאה . 19-ה החלילנים התבקשו , למשל , לנגן גם ברגיסטר הנמוך של הכלי , הכינורות חדלו להיות מובנים מאליהם כמציגי המנגינה , והוויולות והצ'לי זכו בתפקידים מלודיים חדשים . הנגנים נדרשו לעתים לנגן בפריטה ( פיציקטו ) או להקיש בחלק האחורי של הקשת על המיתרים . ( Col legno battuto ) דרישות כגון אלו אילצו את המבצעים להגיע לרמה גבוהה ביותר של מיומנות טכנית וירטואוזית . בשנת 1844 יצא לאור ספר התזמור המקיף של לואי הקטור ברליוז , המבאר את היכולות הטכניות וההבעתיות של הכלים על סמך ניתוח השימוש שעשו בהם מלחיני העבר וההווה . ספר זה מסמל את ההכרה בתזמור כאמנות בפני עצמה .
|
|