|
|
صفحة: 72
שירי לאוטה בראשית המאה 17-ה האפיל על המדריגל האנגלי ז'אנר של שירת סולו - שיר הלאוטה lute ) , ( song או איר . ( air ) ז'אנר זה אינטימי ואישי יותר מן המדריגל . המוזיקה פחות מוחצנת מזו של המדריגל , ועל פי רוב בעלת מבנה סטרופי . היא נוטה להבעה כללית של הלך רוח ללא ציורי המילים הנקודתיים הטיפוסיים למדריגל . שירי הלאוטה נכתבו לביצוע על ידי זמר סולו היכול ללוות עצמו בנגינה . תפקיד הלאוטה רשום בשיטת הטבלטורה . ( tablature ) המלחין הבולט ביותר של שירי לאוטה באנגליה הוא ג'ון דאולנד , ( John Dowland ) , 1626-1563 ומבין יצירותיו נודע ביותר השיר " זלגו , דמעותי" , ( Flow , my tears ) שהתפרסם בספר השירים השני שלו , בשנת . 1600 דוגמה : 25 ג'ון דאולנד , "זלגו דמעותי" , ( Flow , my tears ) איר , או שיר לאוטה . תווים והקלטה NAWM 58-ב מקורו של שיר לאוטה זה הוא בריקוד הפוואן הכתוב ללאוטה בלבד , ודאולנד עיבד אותו לקול בליווי לאוטה . בדוגמת התווים אפשר לראות גם את כתב הטבלטורה ללאוטה . האזינו ליצירה ב- המלחין האנגלי ויליאם ברייד , ( William Brade ) שפעל רוב שנותיו בגרמניה , כתב וריאציה משלו על נושא הפוואן המפורסם של דאולנד , ואף הוסיף לו את , "זוגו-בן" מחול הגליארד הקופצני . דוגמה : 26 ויליאם ברייד , פתיחת הפוואן והגליארד על הנושא "זלגו דמעות" מאת דאולנד . מוזיקה כלית מוזיקה כלית רווחה עוד בימי הביניים וברנסנס המוקדם , אך הייתה בעיקרה מוזיקה שימושית לליווי מחולות , טקסים וסעודות . לפיכך מעמדה היה נחות מזה של המוזיקה הקולית והיא לא נתפסה כמוזיקה שיש לתעדה בכתב . היא בוצעה בעל פה או באלתור בידי נגנים מיומנים ששלטו בז'אנרים הפופולריים . החל מאמצע המאה 15-ה ובעיקר במהלך המאה 16-ה ניכר שינוי במעמד המוזיקה הכלית , ופטרונים החלו לטפח אותה כמוזיקה הראויה לשימור ולהפצה בכתב . גם האפשרות להדפיס תווים תרמה לפופולריות של המוזיקה הכלית בקרב חובבים . יחד עם העלייה בהיקף המוזיקה הכלית הכתובה התפתחו כלים חדשים , כמו גם ז'אנרים וסגנונות חדשים של מוזיקה מסוג זה . פוואן ( Pavane ) וגליארד : ( Galliard ) צמד ריקודים . הפוואן הוא ריקוד מתון ובעל משקל זוגי , ולעתים נלווה אליו - כווריאציה במשקל משולש ובמפעם מהיר - ריקוד הגליארד . שניהם נחלקים לשלושה חלקים החוזרים על עצמם בצורת א-א , ב-ב , ג-ג .
|
|