|
|
صفحة: 52
מבנה הטיעון הטענה של הכותבת מוצגת בצורה ברורה וחד–משמעית במשפט הראשון : יש להפחית ככל האפשר את החשיפה של ילדים לטלוויזיה . ( שורה ( 1 מכאן הכותבת מציגה בזה אחר זה נימוקים שונים להצדקת טענתה . נימוק א : ילד צריך לחיות את החיים ... ( שורה ( 2 הסבר : ילדות היא תנועה , היא פנטזיה ... ( שורה ( 3 נימוק ב : הסיפור ... על המרקע מונע מהמוח את התהליך ... ( שורה ( 12 נימוק ג : הבילוי הממושך ... הוא מתכון להפיכתם למבוגרים אפאתיים ... ( שורה ( 18 נימוק ד : תמונת עולם מעוותת ... ( שורה ( 23 לומדים 10 ומה קורה מול הטלוויזיה ? הדמיון לא צריך יותר לפעול . הוא מיותר , הוא נמחק , הוא מת . הסיפור שמוגש בתמונה וצבע , ורץ במהירות על המרקע , מונע מהמוח את התהליך שבו המילה שנאמרת צריכה לבנות בראש תמונה . כל ילד והתמונה שלו . כל ילד והעולם הרב–גוני שלו , עולם המלא באופציות , צבעים , קולות , ריחות . 15 עולם שבו מגרגיר חול אפשר להתחיל לדמיין ארמון . ומכאן זזות הידיים , ומכאן מתחיל תכנון , ומכאן מתחילה היצירה . הטלוויזיה לא נותנת לכל זה לקרות . היא חותכת . הכול מוגש באריזה מוכנה , חד–ממדית , נטולת מאמץ ומעקרת . הבילוי הממושך של הילדים מול הטלוויזיה הוא מתכון מצוין להפיכתם למבוגרים אפאתיים , פסיביים , וקרוב לוודאי שגם שמנים . כי מה יש לעשות כאשר החיים 20 מוגשים באריזה סינתטית , שטוחה ואחידה על רצף אין–סופי שלא מצריך תנועה חוץ מלפתוח ולסגור את הפה ? זה האיבר היחיד שעובד מול הטלוויזיה . ועוד לא דיברנו על מה שמרצד על המרקע . הפרסומות , למשל . פרסומות שמכוונות לאורח חיים צרכני , פרסומות שמייצרות תמונת עולם מעוותת , מעליבה , מקטינה . ועוד לא דיברנו על הזיפזופ מתחנה לתחנה , זיפזופ שמרגיל 25 את הצופים להתרגל לתמונת עולם קטועה , עצבנית , מנוכרת , חסרת רגש , חום ואנושיות . עוד לא לא דיברנו על הדימויים השטוחים , שאחר כך ירכיבו שפה דלה ונלעגת . לכן גם אם זה מפחיד , יקר ומסוכן , שלחו את הילדים החוצה לחיות את החיים , אל תשאירו אותם בבית מול הטלוויזיה . לפי : בילי מוסקונה–לרמן , "אל תיתנו להם , "טלוויזיה מעריב 23 . 6 . 2003 , nrg
|
|