|
|
صفحة: 168
הערבים מעלים דרישות לאומיות אמנם בריטניה התחייבה לאפשר את הקמת הבית הלאומי היהודי , אבל גם לערבים היו דרישות לאומיות משלהם . בשנים 1920-1918 רווחה בקרב ערביי ארץ ישראל התפיסה שארץ ישראל היא חלק מסוריה הגדולה ( אזור הכולל את סוריה , לבנון וארץ ישראל , ( והם כינו אותה " דרום סוריה . " התמיכה בגישה זו הגיעה לשיאה בראשית שנת 1920 עם המלכתו של פייצל למלך סוריה . פייצל היה בן ה ff ריף חוסיין , האמיר של מכה , שניהל בעת המלחמה חליפת מכתבים עם מקמהון , הנציב הבריטי העליון במצרים ( עמ' . ( 74 לאחר שצרפת החלה לשלוט בסוריה , היא גירשה את פייצל מדמשק . כאשר סוריה נעשתה אזור מנדט צרפתי , לא היה כל קשר בינה לבין ארץ ישראל , שהייתה אזור מנדט בריטי . במציאות זו בראשית שנות העשרים של המאה העשרים גברה גישה אחרת בקרב ערביי ארץ ישראל - הם ניתקו את עצמם מסוריה הגדולה והחלו לגבש זהות לאומית מיוחדת להם , ובמרכזה התביעה "פלסטין לפלסטינים . " הערבים שללו את זכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל . על פי טענותיהם רק להם זכות היסטורית על הארץ , שכן הם יושבים בה כאלף ושלוש מאות שנים ברצף , מאז הכיבוש הערבי במאה השביעית . בטענה זו התעלמו הערבים לחלוטין מן הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל . עוד הם טענו , כי מאחר שהם אוכלוסיית הרוב בפלסטין , להם זכות הבעלות על הארץ . להצדקת זכותם על ארץ ישראל העלו הערבים גם טיעונים מן ההיבט הדתי . לדבריהם , המוסלמים והנוצרים קשורים למקומות מקודשים בארץ ישראל : כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא מקודשים לערבים המוסלמים ; וכנסיית הקבר הקדוש בירושלים , כנסיית המולד בבית לחם , כנסיית הבשורה בנצרת ואתרים אחרים מקודשים לערבים הנוצרים . הם התעלמו מן הזיקה הפגנה של ערבים בירושלים , שער שכם , 8 במרס 1920
|
|