|
|
صفحة: 64
לדקדוק , בין המשמעות הבסיסית של מילה בצורת היסוד שלה לבין המשמעות הנוספת , המובעת בנטיותיה . שם הפועל ? הצורה המקובלת בעברית בת זמננו היא מקור + ל : ' לשמור , להירשם , להפסיק , לבקש , להתעדכן . צורה זאת היא נטולת נטייה : אין בה זמן , כיוון שאין היא מורה על ביצוע כלשהו של הפעולה , אין בה גוף , מין ומספר , כיוון שאין היא מורה על מבצע כלשהו של הפעולה . יש בלשוננו גם צורות מקור אחרות , כגון המקור המוחלט ( ז ָ כ ֹ ר , ה ָ י ֹ ה ) או המקור הנטוי , שניתן להוסיף לו סופיות גוף ( בבואכם , ? ד ? רך ָ . ( הב ' התחילית אופיינית ללשון המקרא , ובימינו למשלב גבוה . שלושה גופים ? בשיעור הדגשנו את ההקבלה בין מישור הדקדוק בכל הנוגע לגופים לבין מישור התקשורת , שהלשון מתפקדת בה . מקובל לדבר בתקשורת על שני המתקשרים : המוען והנמען , ועל " הדברים " בעולם ( הרפרנטים , ( שהמסר המועבר מתייחס אליהם . במקביל ל " שלישייה " זו אנו רואים את חלוקת הגופים הדקדוקיים לשלוש קבוצות : גוף ראשון , גוף שני וגוף שלישי , ואת ההתאמה היפה של שמותיהם העבריים לתפקוד התקשורתי , שהם ממלאים – המדבר , הנוכח והנסתר . בעברית שלושת הגופים מתפצלים עוד לחלוקות משנה : ברובם , נוסף לסימון הגוף יש גם סימון של מין ושל מספר . הגופים מיוצגים בפועל ( בנטיותיו השונות , ( בשם העצם ( אם כינוי שייכות חבור אליו , ( וכן במילות היחס הנטויות . בשיעור זה הדגמנו בעיקר את צורני הגוף בפועל . מוען , נמען ומסר – על משמעות ציון הגוף במעגל התקשורת ראו הערה במד " ל שיעור , 2 לשון ותקשורת . הזמן והגוף באותו הצורן ? הצורנים של העבר ושל העתיד מסמנים בעת ובעונה אחת הן את זמן הפעולה והן את הגוף של " עושה הפעולה " ( או של הנתון במצב המסומן בפועל . ( למשל , בפועל הלכ ? הסופית ? מסמנת הן את זמן העבר והן את גוף המדבר , ובפועל נלך ְ התחילית נ מסמנת הן את זמן העתיד והן את גוף המדברים .
|
|