|
|
صفحة: 463
פרק ו : לשון > מ > הבינום ד . ו זמן ומקורות הלשון העברית של ימי הביניים החלה עם יציאת העם לגלות - בסוף המאה ה2- לספירה - ונמשכה עד המאה ה . 12- בתקופה ארוכה זו העברית שימשה בעיקר כלשון כתובה . השימוש בלשון העברית כלשון הדיבור העיקרית , הראשונה , פסק עם פיזור העם בגולה , ואם דיברו בה - לא היה זה כשפת התקשורת העיקרית אלא כלשון נוספת בלבד . בתקופה זאת לשונות הדיבור של רוב היהודים היו לשונות שמיות . תחילה חיו רוב היהודים במרכזים בבבל , בארץ-ישראל ובסביבתה , והלשון הדבורה העיקרית שבפיהם הייתה הארמית . מן המאה ה8- אחרי הכיבושים הערביים הנרחבים - ישבו יהודים בכל המרכזים , ששלטו בהם ערבים , והם דיברו ערבית . כך היה בבבל , בארץ ישראל , בצפון אפריקה ובספרד המוסלמית עד המאה ה12- ואף מאוחר יותר . בחיי היומיום רוב היהודים דיברו בשפות אחרות . אך תמיד היו כאלה שדיברו גם עברית , כשפה השמורה למטרות מיוחדות , כגון : דיון בענייני קודש , דיבור בשבת , שיחה בין יהודים , כשלא רצו שבני המקום הלאיהודים יבינו אותם , שיחה בין יהודים ממדינות שונות , שיכלו להבין זה את זה רק בעברית . הארמית והערבית - לשונות הדיבור - השפיעו על העברית הכתובה של התקופה , והמגע ההדוק עם התרבות הערבית העשיר מאוד את מגוון הסוגות שנכתבו . במהלך התקופה הזאת נכתבה בעברית ספרות נרחבת מאוד : הפיוט - ראשיתו , כנראה , במאה ה5- ואולי אף מוקדם יותר . שירת הקו 1 ש והחול בספרד - החלה במאה ה10- והמשיכה גם במקומות אחרים , שהושפעו מספרד . פרוזה עברית עשירה וענפה - לשון זאת הושפעה מאוד מן הערבית , ולכן היא נקראת "עברית משוערבת . " ידיעת הלשון הערבית , שנכתבו בה ספרים בנושאים רבים , אפשרה ליהודים שחיו באזורים האלה להיפתח לתרבות רחבת היקף . יהודים רבים כתבו גם בערבית - בעיקר ספרות עיון לסוגיה , כגוף כתבי הרמב '' ס בחלקם נכתבו במקור בערבית , דברי פרוזה של משוררים ( שכתבו שירה בעברית , ( וביניהם יהודה הלוי , משה אבן-עזרא , שלמה אבן-גבירול ואחרים . רק מאוחר יותר תורגמו רבים מהם לעברית - בעיקר על ידי מתרגמים ממשפחת בן-תיבון . אחד המפעלים הגדולים של התקופה הזאת הוא המסורה ( ראו עמי . ( 458 המסורה החלה את העיסוק הרב בלשון העברית , בעיקר בלשון המקרא ובדקדוקה וכן במילונאות העברית , והוא נמשך כל ימי הביניים . ד 2 . הפ » וט הפיוט הוא שיר המוסיף על התפילה ומקשט אותה . פיוטים רבים נמצאים בסידור התפילות ובמחזורים לחגים ולמועדים . הפייטנים שאבו מכל המקורות , הכניסו לפיוט מילים עבריות וארמיות , נהגו חופש בצורות הלשוניות , המציאו צורות חדשות למילים קיימות , ולעתים קרובות הלשון מרומזת ונראית כחידה . דוגמות לצורות חדשות : יוף , בוך ( במקום : יפי , מבוכה , ( עש ( עשה ;( הרבה צורות מלעיליות : טפש ( טפשות , ( נשם ( נשמה , ( מחל ( מחלה . ( הם יצרו פעלים משמות עצם , מתארים ואפילו ממילות יחס התךפסד ( משם העצם ךפסוןה , ( גחל ( משם העצם גחלת ;( הטרים ( מתואר הפועל טרם , ( בלעד ( ממילת היחס בלןגךי . ( חידושים אלה מקשים לעתים על הבנת הפיוט . בדוגמה הבאה 4 - שורות מפיוט כזה של פייטן ארץ-ישראלי קדום בשם יניי : יצירת שורשים חדשים , ראו ענד . 218
|
|