صفحة: 64

כשנכנסנו אל החנות נסוג "הכול מתוק" אל מעבר לדלפק . כל הקהל מילא את החנות , הצביע לעברי וצעק כי אני קונה את העוגה . "הכול מתוק" הוציא מכיסו מפתח וכמעט שפתח את דלתות הזכוכית , כשלפתע חשד במשהו , הסתובב ופנה אלי . "קודם כסף , " אמר . כל הילדים , הגדולים עם הקטנים , חזרו על קביעתו , מי במלמול ומי בקול רם , ואני פתחתי לאט את כף ידי . המטבע הרטוב עבר אל כיסו של " הכול מתוק . " העוגה הוצאה בזהירות ולאט , כפי שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש של בית הכנסת של בית ספר "גאולה . " כאילו חיכה כל הימים לרגע ההוא , לקח "הכול מתוק" פיסת נייר עיתון מרובעת ופרס אותה על הדלפק . אחר כך נטל סכין וגור בזהירות גדרה מן העוגה , תוך שהוא מקפיד שלא אצא מקופח חלילה , ואקבל כל מרכיב ממרכיביה המופלאים : דובדבן אחד , פרח קצפת אחד , צמת שוקולד אחת ואפילו עלה כותרת מן השושנה הוורודה . לקחתי את נייר העיתון עם הנתח הגדול של עוגת חיי . הקהל כולו עמד מוקסם ובחנות הושלך הס . בזווית עיני ראיתי כי אנשים שלא נמצא להם מקום בתוך החנות הקטנה הצטופפו גם לפתחה , וכמדומני שאף זיהיתי ביניהם את דמותו של אבא . פתחתי את פי ונגסתי מן העוגה . כמה ילדים שהיו לידי הסתכלו ישר לתוך פי ולעסו יחד עמי בפה ריק . טעם העוגה היה נורא . איני יודע אם היו אלה שינויים שנגרמו עקב הזמן הממושך שעבר מאז הגיעה העוגה לסביבותינו , או שהיא הייתה מיועדת לתפאורה ולא לאכילה . הרגשתי כי אני לועס עיסה שמנונית , דביקה ומסריחה . הריח השולט שעלה ממנה הזכיר יותר מכל דבר אחר סבון כביסה , אם כי לדובדבן הרקוב היה ריח של זבל ממש . הרגשתי כי אם אבלע את זה , אקיא . הייתי אז בן אחת עשרה , והתנסיתי כבר בהרבה שמן דגים , שיכול היה להיחשב לנקטר לעומת הדבר המגעיל והמבחיל שבפי . כל העיניים היו תלויות בי בשאלה . אם אירק את מה שיש לי בפה , אני אהיה לילד הכי עלוב והכי מצחיק בחיפה . לא יכולתי לעשות את זה לעצמי , לחברים שלי , לגיורא שמעריץ אותי ובעיקר לאבא , שאולי עומד בחוץ ורואה איך עשרה גרוש שלא הרווחתי אף פעם , ושאפשר לקנות בהם מי יודע כמה כיכרות לחם , נעלמים להם לשווא . בלעתי את כל העוגה ההיא , נגיסה אחרי נגיסה , תוך שאני מתפלל בייאוש שפתאום יקרה משהו : שמסתננים יזרקו פצצה , שתהיה רעידת אדמה , או שפתאום יגלה מישהו שיש לו שיתוק ילדים וכולם יתפזרו . במעורפל שמעתי איך ילדים שואלים איך זה . ואיך שהם מבקשים כיבוד . אני לא עניתי . המשכתי לבלוע עד שגמרתי את הכול , עד הפירור האחרון , שלא יישאר סימן , ואז הסתובבתי , עברתי את הכביש ועליתי הביתה . הייתי בטוח שאני אמות . נכנסתי אל הדירה ויצאתי אל המרפסת הגדולה . נשענתי על המעקה , הסתכלתי באוניות שבמפרץ חיפה , ובכיתי . הרבה שנים שנאתי את "הכול מתוק . " שנאתי אותו גם כאשר עבר למקום אחר , ובמקום חנות הממתקים פתח משרד להשכרת כלים לחתונות ולבר מצוות . בשנים האחרונות , כאשר הגעתי לגילו בימים ההם , התחלתי לחשוב כי בעצם גם הוא לא ידע מה באמת היה בעוגה ההיא . היום אני חושב לי , שהוא היה סתם איש , די אמיץ , שפתח באמצע הצנע חנות לממתקים ברחוב גאולה . כשאני עובר היום בחיפה , אני יכול לזהות את מי שפונה אלי לפי השם בו הוא מכנה אותי . מי שקורא לי יצחק היה אתי בעממי , מי שקורא לי קרונזון למד אתי בתיכון , מי שקורא לי קוקו היה בתנועה המאוחדת ומי שקורא לי דוקטור שירת אתי בצבא , אבל כאשר איזה איש מסתכל בי ואומר "אתה זה שאכל את העוגה של 'הכול מתוק " ? ' אני יודע שהוא היה ברחוב גאולה בקיץ של . 1950 ? מתוך : אמא . שמש ומולדת . א 6 . סיכום : סימני היכר סיפורים תופסים מקום מרכזי בחיינו . אנו מספרים ושומעים סיפורים תוך כדי שיחה עם חברים ועם בני משפחה , בכתיבה או בנאום , כהדגמה של נושא מסוים בשיח עיוני ; בקולנוע הסיפורים הם הבסיס לתסריט ולעתים הם משובצים בפי הדמויות ; ברדיו הסיפורים הם חלק מן החדשות או שהם משולבים בשיחות עם מאזינים ; בטלוויזיה הסיפורים משולבים בסדרות , בסרטים ובתכניות האירוח ; בספרות אנו פוגשים בסיפורים

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


 لمشاهدة موقع كوتار بأفضل صورة وباستمرار